מסעדות מצוינות, שוק ססגוני, בית תרבות פוליטי ותערוכה שזועקת את הכאב הסורי. העיר נצרת מציעה בילוי טוב, מודעות חברתית ופוליטית והזדהות אנושית עם קורבנות המלחמה בסוריה
סוף שבוע קצר בנצרת (נָצְרַת בכתיבה עברית נכונה, נָצֶרֶת בפי רוב המקומיים) מזמן בילוי מהנה, ולצדו טעימה מרוכזת ממצבם של ערביי ישראל נכון לתחילת 2017. מצד אחד הרצון להשתלב בחיי הכלכלה התיירות והשגשוג בישראל, ומצד שני מלחמה בלתי פוסקת על מעמדם של ערביי ישראל (במיוחד בעידן נתניהו), הזדהות עם הפלשתינים, עם הבדואים ועם קורבנות המלחמה בסוריה. תוסיפו לזה את מצבו העדין של האיסלאם ברחבי העולם, תהליכים בתוך החברה הערבית, קונפליקטים בין מוסלמים לנוצרים ואתגרים עירוניים שוטפים (פקקי תנועה, שיקום חלקים מהעיר העתיקה ועוד), ותקבלו מצב לא פשוט. ומצד שני, איפה במזרח התיכון יש חיים פשוטים?
התיירות בעיר הערבית הגדולה בישראל עדיין מתאוששת מהמכה הגדולה שספגה באירועי אוקטובר 2000, ומהקטנות אך כואבות שבאו עם מלחמת לבנון ב-2006 ומבצע צוק איתן ב-2014. אבל דצמבר האחרון, מספרים לנו, היה כבר מוצלח במיוחד. העיר הייתה מוצפת בתיירים מכל העולם, ובכללם ישראלים רבים (כלומר יהודים, ועוד נדון בסוגייה). וזה היה, מדגישים לנו, לאורך כל החודש ולא רק בכריסטמס ובסילבסטר.
גם בסופ"ש שלנו, באמצע ינואר, שקקה העיר תיירים. בשישי בערב זה היה בעיקר המקומיים ואנחנו, ואילו בשבת כבר הבחנו במגוון אקלקטי מכל הארץ והעולם שמטייל בסמטאות העתיקה, בשוק המקומי, בסמטאות ובמסעדות.
1
המלון
קרוב לאטרקציות
סוף השבוע הזה בנצרת נולד כשיתוף פעולה עם משרד יחסי הציבור של רשת מלונות גולדן קראון. הרשת דוגלת בבתי מלון הממוקמים קרוב לאטרקציות תיירותיות. שניים משלושת המלונות של הרשת ממוקמים בנצרת (השלישי בחיפה). הגדול מביניהם הוא גולדן קראון נצרת בדרום העיר, מלון כשר עם בריכת שחייה, ספא אולמות כנסים ועוד. השני הוא מלון golden crown old city, בלי ספא ובריכה, אבל עם קרבה מפתה למרכזי התיירות והבילוי, שתי דקות הליכה מכיכר המעיין. ברור שבחרנו באופציית העתיקה (גילוי נאות: היינו אורחי המלון).
מיכל ואני איננו חובבי מלונות גדולים, ובכל זאת נהננו מאירוח לבבי ויעיל. פאדיחה קטנה שלי התקבלה בהבנה ומבלי להביך אותי יותר מידי, כל מה שצריך תקתק ביעילות כולל ארוחת בוקר טובה (יש גם ארוחות צהרים וערב וכל סוגי הפנסיון שתרצו) והחדר היה מרווח יחסית.
ובכל זאת שתי הערות: כמלון שאחת ממעלותיו הבולטות היא קרבתו לאתרי התיירות, אפשר להשקיע יותר במפה שמחלקים לאורחים. ההערה השנייה מאפיינת חדרי אירוח רבים מכל הז'אנרים של מקומות הלינה, והיא בעצם בקשה: קצת יותר תאורה, ועוד כיסא בבקשה. החדר זוגי? שימו שם שני כיסאות (בתמונת היח"צ יש, בפועל היה לנו רק אחד), והתקינו נורות שיאפשרו לבני הזוג להבחין זה בזו. תודה.
(אתר הרשת: www.goldencrown.co.il, טלפון רשתי: 04-6000680).
2
כיכר המעיין
אקשן רגוע
יחד עם הסמטה שעולה לכנסיית הבשורה היוונית ועוד כמה מסעדות ודוכנים בסמטאות הקרובות, נוצר מתחם בילויים מגניב למדיי. מין עירוב של קודש וחול, מודרנה ומסורת, חדש וישן. בשעות אחר הצהריים של יום שישי בתי הקפה והמסעדות מלאים חלקית. גם מאוחר יותר בלילה עדיין מורגשת תנועה סולידית של מבלים. מין אקשן רגוע, בעיקר של צעירים ומקומיים, אבל גם של תיירים. אפשר למצוא שם מקומות לארוחה מלאה כמו גם בתי קפה חביבים, גלידרייה ועוד.
הכנסייה המרשימה עם האשוח הענק בחזיתה הם תפאורה בהחלט ייחודית לסיידר החם שלגמנו שם בשעת לילה מאוחרת בסניף של גרג. ואילו מוקדם יותר נהננו מקפה הפוך טוב באחד מבתי הקפה שבכיכר המעיין עצמה, ובשבת עצמה חזינו שם בסצינת האכלה של יונים, ורשמנו לעצמנו שבביקור הבא נעשה סיור בבית המרחץ העתיק שבמקום.
3
מסעדת דיאנא
מסורת טעימה
את ארוחת הערב של שישי עשינו במסעדת דיאנא המפורסמת (גילוי נאות: היינו אורחי המסעדה). האוכל נהדר, לא פחות. פתחנו בשפע סלטים טעימים להפליא ובכמה מתאבנים. קצרה היריעה, אבל בכל זאת כמה מנות בולטות במיוחד: לבאנה מעולה, חומוס טוב עם גרגרים חמים, מטבוחה מדהימה, סלט ז'רז'יר מצוין, סלט תרד תורכי מיוחד וטעים להפליא, ספיחה עם בשר כבש משובח, כדורי פלאפל חמים ופריכים, קובה פריך וסלט נפלא שהורכב מעלי זעתר טריים שלמים עם עגבניות, צנוברים ותיבול עדין – כיף גדול.
אחרי כל השפע הזה עוד התמודדנו בהנאה גדולה עם תערובת מהגריל שכללה קבב על מקלות קינמון, שיפודי פילה וצלעות, הכל מבשר טלה טעים ועסיסי. פלטת הבשרים הוגשה עם אורז, מג'דרה וירקות צרובים על הגריל, ולקרניבור כמוני הייתה זו חגיגה אמיתית, שאקורד הסיום שלה היה כנאפה מעולה שהוגשה לקינוח.
קהל הסועדים מורכב ממשפחות מקומיות, צעירים בני כל המיגזרים וכמובן תיירים, בעיקר מישראל.כמו האוכל, גם האירוח כאן הוא מסורתי. את הארוחה מלווה מלצר מקצועי וקורקטי, והמוסיקה היא בערבית. זה בהחלט נעים, אבל אם שואלים אותי באופן אישי (ובאמת שלא חייבים) הייתי מכניס קצת יותר אנרגיה ושמחה לסגנון האירוח, וסודק טיפונת את הקורקטיות.
בעל המסעדה, השף דוחול ספדי, מספר לי כי את כל הפידיון על החומוס הוא תורם למען קורבנות המלחמה בסוריה. זו ממש לא הפעם האחרונה במהלך החופשה הזו בה אנחנו נתקלים בהתייחסות פעילה למלחמה הזו ולקורבנותיה, ובכלל לשילוב של עשייה תיירותית עם אמירה פוליטית.
לאחרונה ניסה ספדי את כוחו בהרחבת דיאנא לרשת מסעדות (יחד עם שותפים עסקיים). הניסיון הזה לא נגמר כל כך טוב. החדשות הטובות הן שעכשיו הוא בעצמו נמצא כל הזמן במסעדה הוותיקה והמוכרת, ומקדיש לה את כל מרצו. אני מניח שזו אחת הסיבות לכך שכל מה שהוגש לנו היה עשוי בצורה מופלאה.
מסעדת דיאנא, רחוב פאולוס השישי 51 נצרת, 04-656-0349.
4
הסמטאות
סחלב פיליפיני
הקלישאה "סמטאות קסומות" עובדת יפה בנצרת העתיקה. יש בה לא מעט כאלה. נקיות, מטופחות, עם גרמי מדרגות מסתוריים, פיאצות קטנות, גסטהאוסים צבעוניים וגם ניסיונות החייאה שרק חלקם צולחים. כך, למשל, באחת הסמטאות שאמורה לאכלס מספר בעלי מלאכה אנחנו פוגשים בעיקר שערים סגורים. החנות היחידה שעובדת היא "הפינה של ג'אדה", שמוגדרת כחנות ל"תיירות, עבודות יד ובית קפה".
שלט מאיר עיניים מבשר בחגיגיות We make sahleb, וכמו טירון בן יומו אני שואל את המוכרת החייכנית אם יש, והיא כמובן עונה בחיוב. תוך כדי הכנת הסח'לב האותנטי היא מספרת לנו באנגלית שהיא בכלל מהפיליפינים, עבדה בחיפה, השתלטה שם על העברית אבל אז הכירה בחור נחמד מנצרת שעובד בהפצת משקאות. היא התחתנה איתו, עברה לנצרת, למדה ערבית ושכחה את העברית.
הסח'לב אגב היה טעים. כלומר אחרי שהזכרתי לבחורה החמודה שהמשקה הזה הולך עם קוקוס, ובאופן יחסי לכזה שהוכן מאבקה. איך אומרים, זו לא חופשה אמיתית עד שלא נפלת במלכודת תיירים אחת לפחות.
5
האמן
רק תרבות תביא שלום
במהלך השיטוט בסמטאות אנחנו מגיעים לגלריה בשם "בית התרבות והאמנות בנצרת", שמנהל האמן פריד אבו שקרה, תושב אום אל פאחם. אבו שקרה הוא אמן מוכר יחסית, שהשתתף כבר בכמה תערוכות ונחשף לא מעט בתקשורת. הגלריה בנצרת קיימת כבר שמונה שנים, וזו הפעם הראשונה שמוצגת בה תערוכה של אבו שקרה עצמו.
התערוכה, "חמניות" שמה, היא אולי היחידה בישראל שעוסקת בטרגדיה של העם הערבי. יש בה ציורי שמן שמתכתבים עם היצירה המפורסמת של ואן גוך, אלא שהצמח השליט הוא הצבר ומעליו טסים מטוסים מפציצים. מיצב שתופס כמעט את כל שטחו של אחד מחדרי הגלריה כולל עשרות דובוני צעצוע מפוסלים מגבס. הדובונים חסרי המבע מפוזרים על לוח עץ חשוף, חלקם כפריט שנשכח וחלקם כגוויות בתנוחות מתנוחות שונות, כולל תנוחת המוות של אותו פליט בן שלוש מהצילום המפורסם שזיעזע את העולם. וכצופה אינך יודע אם הדובונים הם דימוי מרוכך לגוויות הילדים הפליטים, או שמא הם באמת רק דובוני צעצוע שנותרו מושחתים ומיותמים.
מיצב אחר בתערוכה כולל 20 כרכים עבי כרס מונחים על מדף, כשהכיתוב מזמין את הצופים לדפדף. כששולפים את אחד הכרכים מגלים כי מדובר בלא פחות מאשר "האנציקלופדיה המקיפה לזכויות אדם". כמה מקיפה? כשמדפדפים בה מגלים דפים לבנים ריקים מתוכן. כל הדפים, בכל אחד מ-20 הכרכים.
אותי תפס מיצב של אקווריום ובו דגים חיים, בקרקעיתו טנק גדול וצריח הטנק מכוסה בעציץ פלסטיק. דימויים המסמלים שתיקה, עצימת עיניים וכלי משחית המפר את השיגרה השקטה של החיים.
אבו שוקרה עצמו נמצא באותו יום בגלריה, ממתין לקבוצת מטיילים. הוא מלמד אמנות בכל רחבי הארץ, מתמרן את זמנו בין עבודה כמורה, ניהול הגלריה הנצרתית והמשך יצירה. הוא מאמין שרק התרבות והאמנות יכולות להביא את השלום, כי זו השפה היחידה שמדברת אל כל בני האדם ויכולה לגשר ביניהם. לכן הוא מקפיד לארח בגלריה גם תערוכות של יהודים ותמיד לנסות לייצר שיח. התערוכה הזו, הוא אומר, באה מתוך כאב אישי שחש לנוכח ההרג בסוריה, שתיקת העולם, וכל מה שעובר עכשיו על העולם הערבי.
6
הפעיל החברתי
לפתח את החלק הנטוש
גם סאמי ג'באלי כואב את מה שקורה באזור, וגם הוא תוקף את הנושא מהפן התרבותי. כשתכננו את הסופ"ש גילינו שבלב העיר העתיקה פועל "ליוואן", גסטהאוס שהוא גם בית קפה ומקום להופעות, מפגשים והרצאות. ביום שישי אמור היה להתקיים שם קונצרט בערבית, וערב קודם התקשרנו כדי לשריין לעצמנו מקום.
סאמי היה על הקו. "זה באמת היה צריך להיות קונצרט בלתי רגיל. אבל עם כל מה שקרה השבוע, אין כל כך מצב רוח למוסיקה. אולי נקיים פה דיון פוליטי". זה היה יום יומיים אחרי האירוע באום אלחיראן, במהלכו נהרגו השוטר ארז עמדי ותושב היישוב יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן.
לדיון הפוליטי לא הגענו. אבל בשבת נכנסנו לראות את המקום המסקרן ולפגוש את מי שעומד מאחוריו. סאמי הוא תושב נצרת, פעיל חברתי ואיש העולם הגדול. יש לו בת זוג גרמנייה ואת הליוואן הקימו יחד עם שותפה אנגלייה. הגסטהאוס מיועד בעיקר לתרמילאים, והלינה היא בחדרים גדולים – דורמיטורי.
המקום עצמו מקסים. בקשתות האופייניות של המבנה משולב הרבה עץ, על הקירות תלויות תמונות של אמן נצרתי מנוח בשם סוהיל אבו נוארה, חברו של סאמי, דלפק קפה מעץ בצבע טורקיז מקבל את פני הנכנסים ובאכסדרה שולחנות קפה קטנים וסביבם כיסאות. כל רהיט שונה וייחודי, וסאמי מספר שכולם רהיטים שנאספו מהאשפה ומוחזרו על ידו ועל ידי בת הזוג.
"פתחנו לפני חצי שנה, וכולם אמרו לי שאני משוגע, זורק את הכסף שלי סתם", הוא מספר. "האזור הזה בעיר העתיקה היה עזוב לגמרי, ושימש בעיקר לאנשים שרצו לצרוך סמים בסתר. אבל אנחנו חשבנו שצריך לפתח את כל החלק הנטוש של העיר העתיקה, ושהפוטנציאל גדול. ובאמת המקום מצליח. התיירים באים לישון, אנשים מגיעים לערבי התרבות ולשיחות פוליטיות וכבר פתחו לידינו עוד כמה עסקים".
אני שואל את סאמי למה ערבי התרבות מתקיימים באנגלית וערבית, וגם דף הפייסבוק של המקום איננו בעברית. הוא מסביר, בעברית טובה, שאלו השפות שלו, אבל בפייסבוק יוסיפו בקרוב טקסט בעברית וכמובן שגם ישראלים מוזמנים.
כולם פה אומרים ישראלים ומתכוונים ליהודים, אני מאבחן באוזני סאמי ושואל אותו אם הוא לא מחשיב עצמו ישראלי. המשפחה שלי גרה בנצרת מזה דורות, הוא אומר. ישראל זה דבר חדש. אני אמנם נולדתי כשכבר הייתה מדינת ישראל, אבל אבא שלי נולד כפלסטיני וכשמדינת ישראל נוסדה הוא כבר היה איש צעיר. אז לא, ההגדרה העצמית שלי היא לא ישראלי, למרות שאני תושב ישראל ונושא תעודת זהות ישראלית.
הבטחנו להגיע לאחד מערבי התרבות הקרובים, רצוי בעל אופי מוסיקלי. גם כי אנחנו חובבי מוסיקה ובשנים האחרונות למדנו ליהנות גם מהמוסיקה הערבית, וגם כי שפת המוסיקה מובנת לנו.
סאמי מצייד אותנו במפה של עמותת התיירות המקומית ועוד אחת שהדפיס בעצמו, מפה מושקעת של האזור התיירותי (העתיקה וסביבותיה) עם ציון של אתרי תיירות מומלצים וכמה מילים על כל אתר. את המפה, הוא מבטיח, הוא מחלק לא רק לאורחיו, אלא לכל מי שמבקש, ועל הדרך גם ישמש כלשכת מודיעין תיירותית של איש אחד.
7
השוק והכנסיות
קלאסיקה מתחדשת
הספקנו גם לטעום מהשוק ולפקוד את כנסיית הבשורה. שווקים אנחנו אוהבים, והשוק הנצרתי מספק את הסחורה. תבלינים, כלים, מאכלים, ממתקים, בגדים, מאכלים, דברים שרואים בהרבה שווקים אחרים וגם דברים שייחודיים רק לו. הכנסייה מרשימה, ונצרת כידוע משופעת בכנסיות משמעותיות. את הביקור ב"מרכז המבקרים מרים מנצרת", מההמלצות הנחרצות של סאמי, פספסנו הפעם. סוגרים שם מוקדם.
את הביקור הקבוע במפעל התבלינים אלבאבור לא פספסנו. למרות שהמקום מאוד תיירותי ומסחרי, אפשר למצוא שם תבלינים טריים ומשובחים, המבנה יפה באופן קיצוני ונדמה לי שגם המחירים סבירים. וחוץ מזה הוא ממש קרוב לתחנה האחרונה שלנו.
8
מסעדת תישרין
כוכבת רשת
התחנה האחרונה שלנו הייתה מסעדת תשרין (ושוב נגלה באופן נאות שהיינו אורחי המסעדה, אם כי בתקופת החגים ביקרנו בה גם באופן פרטי), מסעדה שכוכבה דרך לאחרונה והיא חזק בדירוג של טריפ-אדוויזר, ונוכחת יפה גם באינסטגרם וברשתות ואתרים נוספים.
ייחודה של המסעדה הוא שכמעט כל האוכל החם מוכן בטאבון עצים. היא מתבססת על המטבח הערבי, אבל משלבת בו מטבחים וסגנונות שונים, ועושה את זה בצורה מענגת להפליא. תשרין ממוקמת במבנה עתיק ויפהפה, ואווירת האירוח צעירה ודינמית, כולל סומליה וכל הטקס של טעימת היין (גיוונו עם יקב יראון המקומי ויקב כלשהו מקליפורניה, ונהננו משני היינות).
פתחנו בסלט שנקליש, שזו גבינת עזים מעושנת שמכינים במקום והייתה טעימה ומיוחדת, כמו גם הסלט כולו. המשכנו בחציל בטחינה, ואז בקבב כבש עטוף בבצק פילו שהיה ממש מעדן. מאזור הים שבתפריט קיבלתי שרימפס ברוטב שמנת קשיו וזעפרן – פשוט ללקק את השפתיים, ומהמחלקה הבשרית הגיעו כופתאות נהדרות ממולאות בבשר ומוחמר מצוין. ממולי קיבלה חובבת המזון הצמחוני פריקי עם ירקות מוקפצים שהיה מאוזן ונפלא, עם רוטב מתקתק אבל כזה שלא משתלט. קינחנו במלבי נהדר ונפרדנו בצער מהצוות הלבבי.
מסעדת חובה אם אתם מבלים בנצרת, ואולי אפילו מצדיקה נסיעה מיוחדת.
ומצד שני, אם אתם כבר אוכלים בתשרין, שווה לטייל בנצרת, לבקר באתרים ולדבר עם האנשים.
תשרין, אל בישארה 6090 (סמוך לכיכר המעיין) נצרת, 04-6084666
