חודש ניסן תשע"ח, האביב בשיאו, הטבע פורח במלוא הדרו צובע בצבעים עזים ובריחות משכרים
את רגבי הארץ. ערב פסח, בחרתי לצטט הפעם שניים מבוני המדינה שבדרך, ענקי דור המייסדים.
הראשון הוא ברל כצנלסון, מתוך מאמרו "זכר ליציאת מצרים":
"פסח! עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בליבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש מישראל, על כל נפש ענייה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות נמסר דבר יציאת מצרים זיכרון אישי, אשר אינו מחוויר ואינו דהה. 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. איני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השיעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה ולעתידנו כ'זכר ליציאת מצרים'. איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור".
השני הוא נאום דויד בן גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם ב-1947:
"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם. והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים".
אסיים בשירה של רחל "שיר אביב" ובתפילה לחירות ושמחה.
קריאה נעימה
וחג שמח
שיר אביב / רחל
אָבִיב
הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,
אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –
הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,
וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.
מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,
אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב?
אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ
אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?
הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?
הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי…
אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם,
רַק הַפַּעַם… הַפַּעַם וְדַי!
אָבִיב
וְהִנֵּהוּ שׁוּב לְפָנַי –
מִתְחַטֵּא, מְשַׁדֵּל, מְפַיֵּס
וּמַדְלִיק בְּלִבִּי מְדוּרָה
כִּבְחַג שֶׁל בַּעַל הַנֵּס.
עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְּרִיתִי,
לִי רֵעִים בְּסֵתֶר הַיָּם,
וְשִׂיחַת אִילָנוֹת אָבִין
כִּשְׁלֹמֹה הַנָּבוֹן בָּאָדָם.
לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה בִּי נִיב,
לְחֶדְוַת הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם –
הַאֲנִי אַכְלִים אֶת הַיָּד
הַמּוּשֶׁטֶת לִי לְשָׁלוֹם?
אָבִיב
כָּזֶה מֵעוֹדוֹ: מִתְגַּלֶה בְּמַפְתִּיע
וּמֵשִׂיחַ, מֵשִׂיחַ לַלֵּב,
בְּלִי אֹמֶר –
רַק רֶמֶז, רַק זִיע.
אֶל גָּדֵר דְחוּיָה, אֲפֹרַת פָּנִים,
רַבַּת הַכְנָעָה לַגּוֹרָל,
קַבְּצָנִים עַלִּיזִים – סַבְיוֹן וְחַרְדָּל –
נִדְחַקִים בַּסָּךְ.
צִיץ הַגִּנָּה – וַאֲנִי.
עוֹף הַשָּׁמַיִם – וַאֲנִי.
שֶׁהִגִּיעַנִי לְחַג הָאָבִיב – יְבֹרָךְ!
