שפרו את הקיים

דרישתם של הורים דתיים לגן ממלכתי דתי נראית טבעית והגיונית. מצד שני, נסיעה למעלות איננה באמת גזירה קשה כל כך. וגם: על החשיבות של הפנינג אביב ועל הסכנה שבביקורת

קבוצת הורים מהכפר דורשת בתוקף הקמת גן ממלכתי דתי. הם שלחו מכתב נרגש למנהלת המחוז במשרד החינוך, ובשבוע שעבר הגיעו לאולם הישיבות במועצה לפגישה טעונה עם ראש המועצה, מנהל מחלקת החינוך ומספר חברי מועצה.

לומר שראש המועצה לא גילה אהדה לרעיון יהיה אנדר-סטייטמנט. סיון יחיאלי אמנם ציין מספר פעמים שהוא מבין את רחשי ליבם של ההורים, אבל לא נתן להם שום זיק של תקווה להיאחז בה. יחד עם מנהל מחלקת החינוך, עדו חגאי, הסביר להורים כי מי שמקים גנים זה משרד החינוך. חגאי הנחה אותם להירשם בצורה המקובלת ולחכות שיהיה מספר מספיק של נרשמים על פי הקריטריונים של משרד החינוך, 15 לפחות. עד אז, הובהר להורים, ייאלצו להתחנך בגנים במעלות. בינתיים, אגב, יש רק ילדה אחת מהכפר שרשומה לגן ממלכתי דתי.

ההורים סירבו לקבל את הגזירה. אם רק תרצה, אמרו, יהיה כאן גן. עובדה, כשראש המועצה הקודם רצה כאן את תיכון תפן, זה קרה. סיון, מנגד, הביא דוגמאות לזרמים חינוכיים אחרים שאין בכפר, כמו חינוך אנתרופוסופי. גם כשהועלתה האפשרות לגן שיעמוד בכל הקריטריונים (בטיחותיים, הסכמת שכנים, משרד הבריאות ועוד) הבהיר סיון כי לא יאפשר "התפתחות של זרם חינוך עצמאי בכפר ורדים".

קל להבין את תסכולם של ההורים. "למה ביישוב שלי אינני יכול לחנך את ילדיי בהתאם להשקפת עולמי"?, שאלו רבים מהם בכאב אמיתי. כל הורה יכול להתחבר לצעקה הזו. יותר מזה: אי אפשר להשוות שירות ציבורי של חינוך דתי יהודי במדינת ישראל לחינוך אנתרופוסופי. את השירות הראשון חובתה של המדינה לספק לכל מי שמעוניין בו, ואילו מי שמעוניין בשני, או בכל זרם חינוכי אחר מוערך ככל שיהיה, שידאג במחילה לעצמו.

הדרישה נראית אמנם עניינית, וגם הסירוב מנומק לתלפיות, אבל קשה להתנתק מהבחירות האחרונות ותוצאותיהן, מהקונפליקט הקיים בכפר בנושא חילוניים דתיים ומהאווירה הציבורית הטעונה סביב הנושא. התחושה שלי הייתה שהדרישה לגן שכזה מצד אחד, וחוסר האהדה לרעיון מצד שני, שניהם נגועים גם במאבק הכוחות הקיים ביישוב בנושא הדתי.

ובכל זאת, בסופו של יום, סיון צודק. בנתונים של היום מוצדק והגיוני לא לפתוח גן ממלכתי דתי בכפר ורדים, ולקבל את השירות החשוב הזה במעלות. אולי קצת מכביד, לנסוע למעלות, אבל בטח לא גזירה שאי אפר לעמוד בה.

ההורים, כמובן, לא יסכימו איתי. בישיבה טענו כי הגן אינו ברמה מספיק גבוהה ושיש הרבה בעיות עם ההסעה, ובכלל הילדים רכים מידי בשנים מכדי שיטורטרו בהסעות. את בעיות ההסעה אפשר לפתור. אם הגן אינו עומד בסטנדרטים ראויים (ואין לי מושג אם אמנם זהו המצב) אפשר לפנות למשרד החינוך בבקשה לשפר את הקיים, לפני ששולחים מכתב המאשים את ראש המועצה בגזענות. מוסד חינוכי במעלות הוא פתרון סביר לגמרי בנתונים של הגליל, ותלמידים רבים באזור, כמעט בכל הגילאים, נוסעים מידי בוקר כדי ללמוד. סיון ועדו חגאי, מבחינתם, צריכים לעשות כל שביכולתם כדי שהחינוך שמקבלים תושבי הכפר יהיה איכותי, גם כאשר השירות ניתן ביישוב אחר, גם אם מדובר בילדה אחת בודדה, וגם כאשר מדובר בדתיים.

הפנינג של כולנו

בחול המועד פסח יתקיים בכפר "הפנינג יצירה גלילית". שפע של אירועים לקהל הרחב ובמרכזם "בתים פתוחים" של עשרות מאמני הכפר (גילוי נאות: אחד מהם הוא ביתי הפרטי). גם אם אין לכם נגיעה ישירה לאירוע, יש לכם אינטרס מובהק לתרום להצלחתו. הזמינו חברים, הפיצו מיילים, שלחו את הילדים לחלק פרוספקטים בכניסה והשתתפו באירועים השונים בעצמכם.

למה זה חשוב? נראה לי שמיותר אפילו לענות, ובכל זאת: כי זה קהילתי, כי זה תרבותי, כי זה רוחני, ישראלי, עושה טוב בנשמה ופותח דלת רחבה לאירועים אחרים. אם אתם מתעקשים, זה אפילו יכול להעלות את מחירי הנדל"ן, ואם אתם ממש מתעקשים זו תרבות חילונית ציונית, ממש ברוח הכפר.

וואן מן שואו

הרבה דברים טובים שיש לנו בכפר הם כאלה בזכותו של אדם יחיד. במקרים מסוימים הוא מגובה בצוות עוזרים נאמן, בהנהלה מסוג זה או אחר, במתנדבים שבאים לעזרתו, אבל בסופו של יום הגוף או הפרויקט מזוהים לגמרי עם אותו אדם, וברוב המקרים בלעדיו זה לא היה קורה.

תזמורת הנוער עם ראובן מלאך, הקתדרה עם יוסף ברטה, חנות יד שנייה (וגם הצריף הירוק) עם דרורה ויינר, אגודת הספורט עם אורי בר צורי, הפרויקט המתהווה של המוזיאון עם דן הורטמן, תערוכת אביב 2008 עם ריה אושפיז, הפנינג יצירה גלילית שהוזכר קודם עם רינה סטרוד ועוד רבים וטובים.

כשמדובר ביוזמה פרטית, שהבולטת שבהם היא גלריה טל הנהדרת של עדי גרינפלד, זה ברור לגמרי. כשמדובר במיזמים התנדבותיים זה עדיין די מובן. כשמדובר בגופים ציבוריים או במיזמים שנתמכים על ידי המועצה, מתעוררים לעתים קונפליקטים. למה שהוא יחליט? הוא עושה שם מה שהוא רוצה. מי אמר שדווקא כך? לא ככה צריך לעשות את זה – ועוד המון טענות וביקורות, חלקן אפילו מוצדקות.

אני הראשון לשאת את דגל הביקורת וחופש הביטוי בחברה פתוחה. אבל צריך גם לדעת מה המנגינה, מה הביסוס לביקורת, מתי מדובר בעובדות ומתי סתם בדעה שונה, ויותר מכל מתי הביקורת איננה בונה אלא הרסנית ובמקום לשפר היא עלולה פשוט להעלים את הקיים. אינני קורא, חלילה, להימנע לגמרי מביקורת. זהו כלי חשוב מאין כמוהו. אבל לפניה, או לפחות במקביל אליה, צריכה לבוא גם הערכה לאלו שעושים בהתנדבות או אפילו בשכר כזה או אחר למען הכלל.