תחילתו של חודש ניסן, פורים מאחורינו ופסח לפנינו. "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים).
אכן, כל המטייל בימים אלו בשבילי הארץ, השנה במיוחד, מהדרום עד לצפון, מבחין מיד בפריחה האביבית הצובעת את המרחב בשלל גוונים: ירוק, אדום, צהוב, כחול. הטבע כולו מתעורר, שעות האור מתרבות ועוד מעט, ב-21 במרץ, יחול יום השוויון ומיד אחריו האור מנצח את החושך.
גם החום מתחיל לגבור על הקור, והשמש מחייכת אלינו יותר שעות בכל יום ומעירה את הטבע, עולם הצומח ועולם החי. הציפורים מתחילות בנדידתן צפונה, המינים המקיצים בארצנו מתחילים בבניית הקינים ועוד מעט יהיו גוזלים. גם הזוחלים מתעוררים לחיים והופכים לפעילים בחומה של השמש. היונקים, קטנים כגדולים, מותחים אבריהם ומתחילים בחיזור גורלי. לא פלא אפוא שחודש ניסן נקבע בתורה כחודש הראשון המתחיל את מניין חודשי השנה.
שלושה שמות לו לחודש אשר במרכזו ניצב חג הפסח: חודש ניסן, חודש האביב וראש חודשים. השם ניסן נשתרש בשפה העברית עם שובם של גולי בבל לארץ, והוא נזכר פעמיים במקרא (אסתר ג', ז'; נחמיה ב', א'). בצלצולו הוא מזכיר את השם ניצן ("הניצנים נראו בארץ). השם אביב מציין את עונת השנה, בה מבשילה התבואה. שם זה גם מרמז על היותו הראשון למניין חודשי השנה: אב-יב, כלומר אב לשנים עשר חודשי השנה.
חודש ניסן נקבע ראש חודשים, כי הוא חודש הגאולה, בו יצאו אבותינו ממצרים. אף כי האנושות נולדה בחודש תשרי, עולה ערך הגאולה על ערך היצירה, ומשום כך נבחר ניסן להיות הראשון לחודשי השנה, והחל בו מונים לפי התורה את שאר החודשים. בפתח ההגדה של קיבוץ גבעת ברנר, כותב ברל כצנלסון על חג החירות:
"פסח. עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים! דרך כל מחילות השיעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש ענייה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזיכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה. 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה שלנו ולעתידנו כ'זכר ליציאת מצרים'". בעוד מספר ימים יתקיימו בחירות בארצנו. השנה נחגוג 73 שנים למדינה, ללא ספק הצלחנו להקים מדינה לתפארת, בכל קנה מידה ובהתחשב בתנאים זה ממש נס! במיוחד משום כך לא ניתן להתחמק מהתחושה שבשנים האחרונות משהו משתבש. נראה שאנו מצויים בסוג של משבר, צמאים להנהגה שתוביל ותורה את הדרך, תמצא מכנה משותף סביבו נוכל כולנו להתאחד, תנהיג ביושר, בכבוד, באומץ, בנחישות, באחריות ובתבונה מול האתגרים הרבים הניצבים בפנינו. בשנה האחרונה התחדדו הדברים סביב מגיפת הקורונה והשלכותיה. יש בי אמונה שמתוך הדכדוך ואובדן הדרך, נצליח לפרוץ לעוד אביבים רבים וטובים.
אסיים בשירו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, "טוב לאדם", המתאחים בעיניי לימים אלו.
קריאה נעימה וחג חירות שמח
טוב לאדם / זלמן שזר
טוב לאדם היות פעם בדד
לא ספר, לא רע, לא ציבור ולא פרט,
רק הוא עם לבו, עם הלב רק בלבד,
טוב לאדם היות פעם בדד.
וטוב כי יצא פעם ריק מנכסיו,
לא בית, לא שדה, לא נדרש, לא חייב,
רק יקשיב אל ליבו ויחריש חרש רב
טוב כי יצא האדם מנכסיו.
כי יקשיב אל ליבו ויבין לחייו
וידע אשר יש ויחוש מה חייב.
