למרות שגם המקורבים לי ביותר חולקים עליי, אני משוכנע שיום אחד הם והעולם כולו יכירו באוטוריטה שלי בענייני מוסיקה
באיחור של חצי שנה ו-75 מיליון צפיות ביוטיוב, גיליתי את גרסת הכיסוי המדוברת ל-Sound Of Silence של סיימון וגרפינקל. את השיר מבצעת Disturbed, להקת הבי מטאל (אם חייבים לקטלג) מצליחה, והביצוע של הסולן דיוויד דריימן כבש אותי משמיעה ראשונה. נאמן למקור, עדין ומלא רגש, ועם זאת רב עוצמה ומכניס לשיר משמעויות חדשות.
מיהרתי ושלחתי קישור לכמה מחבריי שטעמם במוסיקה מצטלב פה ושם עם שלי. מעטים חשו כמוני ויתר התגובות נעו בין "משעמם" ל"בסדר, אבל המקור עדיף". לבי נמלא צער ופליאה. איך, איך הם לא מזהים את הגדולה שבביצוע? נכון, לקראת הסוף הדריימן הזה נותן קצת בראש, אבל מה קרה לכם חברים? ככה נעשיתם רכרוכיים ושמאלציים?
באיחור של 26 שנים גיליתי פנינה תרבותית חביבה בחיפה בשם "רוקולנוע". זה קורה אחת לכמה שבועות בסינמטק. את הערבים האלה מארגן משנת 1990 איש חביב בשם יורם מארק-רייך, משוגע לרוק, ידען גדול, מוסיקאי בעצמו וככל הנראה בעל כושר התמדה אינסופי. הוא גם מנחה את הערבים, לפעמים עם מנחה אורח, וכל ערב כזה עוסק בנושא אחר הקשור במוסיקת רוק באמצעות סיפורים, קליפים, קטעי קולנוע ומדי פעם הופעות חיות (חפשו בפייסבוק רוקולנוע).
הערב בו היינו, "משנות ה-60 לשנות ה-70", לא ממש נסק למחוזות מסעירים. הקליפים שמארק-רייך הקרין היו או של להיטים יותר מידי מוכרים, או כ"כ נדירים ואיזוטריים, שמהצפייה בהם מיד הבנת למה. בהמשך הופיעה להקת קאברים בשם "הבנג'וז". בעיקרון, אני ממש ממש בעד קאברים ולגמרי מסכים עם הטענה שיצירות של הסטונס, פינק פלויד, ביטלס ואחרים הן קלאסיקה, וממש מתבקש שנוכל להמשיך ליהנות מהן גם בביצוע חי. החבר'ה של "הבנג'וז" נתנו פה ושם קטעים יפים, אבל לא הצליחו ממש להלהיב אותי.
ובכל זאת, היה נעים לגלות קהל רב גילאי שגודש את האולם ונהנה ממוסיקת רוק בועטת ואיכותית שנוצרה לפני 40 ו-50 שנה. ואותו קהל, אגב, דווקא נסחף ברובו והתלהב הרבה יותר ממני מהביצועים של הבנג'וז.
אני לא מוסיקאי. לא מנגן על שום כלי, ולמרות שאני שר מצוין העולם עוד לא בשל לסגנון שלי. עובדה, בכל פעם שאני עושה את זה בציבור, מבקשים ממני בנימוס להפסיק, וכמה עזי מצח אף מעלים את הטענה המופרכת כי אני מזייף. זה בסדר, יש לי סבלנות. יום אחד כולם יכירו בכישרוני.
אני גם לא ידען גדול. לא היסטוריה, לא טריוויה, לא פרטים צהובים. אפילו לא לגמרי שולט בשמות של הסולנים (רגע, ג'ימי פייג' היה הגיטריסט או הסולן של לד זפלין? ותזכירו לי, חוץ מקית' מון, מי עוד היה ב"המי"?), ובטח לא מבין בתיאוריה של מוסיקה. אבל אני כן מתרגש ממוסיקה, מבחין בניואנסים, ומשתדל לשמוע גם דברים חדשים ומחוץ למיינסטרים. להתעדכן, כמו שאומרים.
ומה שבאמת חשוב, אני יודע להבחין באיכות, וכאשר אינני אוהב משהו אני מבדיל בוודאות גמורה מתי זה עניין של טעם ומתי זה בגלל שפשוט מחרטטים אותי.
מה זה מחרטטים? עידן רייכל, שדווקא היו לו כמה דברים שאהבתי, מחרטט פה ושם. למשל, בשיר נוסחתי ומעצבן כמו "מעגלים". נתן גושן גם מחרטט וגם מתבכיין, ואילו אביתר בנאי אולי לא מחרטט, אבל ההתפעלות ממנו מוגזמת ברמות. ההגשה שלו מעצבנת, המוסיקה לכל היותר סבירה, ורק המילים מתעלות לעתים לרמה של מסקרן. שלושתם, כמובן, זוכים לפופולריות עצומה בקרב חובבי מוסיקה שלא קוראים להם אייל כץ.
אפילו מבקרי מוסיקה נופלים לעתים ברשתם של המחרטטים. טבעי. הם נחשפים מן הסתם להמון חומר, ומכיוון שמספרם של המחרטטים כה גדול, סביר שגם הם יפלו בפח פה ושם. מהבחינה הזו יש לי יתרון על אנשי המקצוע. דווקא חוסר הידע שלי, המקום הנקי ממנו אני מגיע (אינני שייך לאף בראנז'ה), וכמובן חושיי החדים, כל אלו מאפשרים לי לא ליפול לרגליו של עידן עמדי למשל, והופכים אותי לבר סמכא אמיתי בענייני מוסיקה פופולרית.
אני מודה. גם המקורבים אליי ביותר חולקים עליי. הם אפילו כועסים לנוכח הנחרצות שלי, המילים הבוטות בהן אני משתמש (רגע, "מייללים" זו מילה בוטה?), מטיחים בי שהנרגנות שלי היא סימן להזדקנות וחוזרים שוב ושוב על הטענה המופרכת שמוסיקה זה עניין של טעם, מטען תרבותי ורוח התקופה, וכמה טוב שיש הרבה סגנונות ואינספור טעמים.
זה מאכזב, אבל אני משוכנע שיום אחד הם והעולם כולו יכירו באוטוריטה שלי בענייני מוסיקה, ובהמשך גם בהלכות לבוש (כללית: אין כמו טריקו), מדיניות חוץ (המוטו: עשו אהבה וגו') ותיאולוגיה (בתמצית: אלוהים הוא רעיון). ברור לי לגמרי שמתישהו הציבור כולו יבקש ממני לפסוק בכל התחומים הללו, ועם עוד קצת סבלנות מצדי יכיר גם באיכותה של שירתי.
הכל זה רק עניין של זמן. הנה, אפילו לי לקח 25 שנה לגלות את הרוקולנוע.
