צו גיוס למוסר

מדברים על צבא מוסרי? ומה עם ממשלה מוסרית? וטלוויזיה מוסרית? ובנק מוסרי? ומשטרה מוסרית? הרהורים בעקבות פרשת אדם ורטה

הוויכוח המרכזי לגבי המורה לאזרחות אדם ורטה היה קלאסיקה צרופה של ימין ושמאל המזמרים כל צד בקולו האחיד. אלו טענו כי מדובר בחלאת השמאל האנושי, ומצד שני הציגו אותו כפדגוג עילאי המגיע היישר ממלחיית ארצנו. בשולי הויכוח הזה, עסקו גם בשאלה אם צה"ל הוא צבא מוסרי, כשגם כאן כל מקהלה משמיעה את זמירותיה הצפויות.

רק רגע, צבא מוסרי? מה עם, נניח, ממשלה מוסרית? טלוויזיה מוסרית? מוכר מוסרי בחנות? נהג ג'יפ מוסרי? פקיד בנק מוסרי? שוטר מוסרי, רב מוסרי, גננת מוסרית, מדיניות מיסים מוסרית, עיתנות מוסרית, בנק מוסרי, חברת סלולר מוסרית, ויכולתי להמשיך ככה עוד כמה פסקאות, רק שיש לי עוד טיפונת מוסר כלפיי מי שמתעקש לקרוא טקסט שעוסק במוסר.

צבא שמצליח גם לעמוד במשימותיו וגם להיות מוסרי הוא דבר נשגב. אבל כדי שבכלל נוכל לעסוק בסוגיית מוסריותו של הצבא, צריך מידה די גבוהה של מוסריות בשכבות הרבה יותר נמוכות של הפירמידה. כדי שנשאף בכלל לצבא מוסרי, צריך שהחברה כולה תהיה מוסרית. עזבו שתהיה, לפחות שתנסה להיות כזו. יודעים מה? בשלב ראשון נסתפק בכך שהעניין הזה, מוסר, בכלל יעמוד על סדר יומה.

כשיש לנו נשיא מדינה לשעבר שיושב בכלא על אונס, שר אוצר לשעבר שישב בכלא אחרי שגנב ורימה, ניצב במשטרה שחשוד בקבלת שוחד וטובות הנאה מאיזה באבא-בובה חלקלק, ניצב אחר שחשוד בניצול מרות וקיום יחסים עם פקודותיו, ראש ממשלה אחר שהורשע בהפרת אמונים ועדיין נלחם על חפותו בפרשיית שוחד, קצת קשה לבקש דווקא מצה"ל להקפיד על המוסר.

כש"זמר לאומי" חוגג במסיבות חשק עם אביו ועם ילדות צעירות (אולי לא מספיק פלילי בשביל מערכות החוק, אבל מספיק דוחה בשביל כל אמת מידה אחרת), כשתוכניות ריאליטי מרמות משתתפים, מסממות אחרים, מעודדות אלימות והיטפשות ואחר כך מגלגלות עיניים לשמיים, כשרב נחשב מורשע במעשים מגונים בתלמידיו, כשתלמידי תיכון מסתובבים עם סכינים באופן טבעי ופה ושם גם רוצחים רק כי מישהו העליב להם ת'חברה והם היו טיפה שתויים, כשהאלימות חוגגת בבתי הספר ואין מי שנוקף אצבע, כשמערכת הבריאות קורסת ואין מי שימצא את התקציבים הדרושים להצלת חיים, כשכל זה ועוד הרבה הם המציאות היומיומית שלנו, לא הייתי מטיל על כתפיהם של צעירים בני 20 שניצבים בסיטואציות בלתי אפשריות לשאת את דגל המוסר של ישראל.

כשההתבטאויות נגד אותו אדם ורטה, נגד ערבים, נגד זרים שמצאו כאן מקלט, נגד הומואים ונגד מדינאים אמריקניים שמנסים להכניס קצת שפיות למזרח התיכון הן שפלות ומקוממות ומגיעות לא רק ממקלדתם של טוקבקיסטים זבי חוטם, אלא גם מחברי כנסת ובעלי תפקידים ממלכתיים, לא הייתי רץ לחפש את המוסר דווקא בצבא. הייתי רץ לחפש את המוסר, נקודה. היכן שהוא, באיזושהי מערכת משמעותית, בטח מסתתר קורטוב של מוסר. אחרי שנמצא את ניצוץ המוסר הקטנטן שאולי עוד נשאר, ננסה ללבות אותו ולהנחיל אותו גם למקומות אחרים בחברה הרקובה שמתפתחת כאן. מי יודע, בסוף אולי הוא יגיע גם לצבא.

מסדרון מהגיהונום

לא מזמן יצאנו לבלות בסרט. "יס פלנט" בקריות, הקולנוע הגדול בישראל ולבטח מהמפוארים והמתקדמים במדינה. הפאר איננו מהסוג המקפיא בזכות צילומי הענק מסרטים מיתולוגיים, שירותים ציבוריים מהנקיים שנתקלתי בהם, לובי נוח, צוות אדיב, יותר מ-20 אולמות קולנוע, חוויית צפייה טובה למרות שטיפל'ה התקמצנו שם ברוחב הכורסאות. הסרט שראינו, "סוף סוף וגאס", איכזב קלות והיה לא יותר מנחמד. מקאסט שכולל את רוברט דה נירו, מורגן פרימן, מייקל דגלאס וקווין קליין, אני מצפה לקצת יותר מקומדיה קלילה על גברים בגיל שישים פלוס, אבל זה באמת לא באחריות המתחם, מנהליו ומתכנניו.

אבל יש עניין אחד שהוא לגמרי באחריותם, והוא מגיע ביציאה מהסרט. דלת היציאה מוליכה למסדרון ארוך, קירותיו עירומים, רצפתו פשוטה והוא מצחין מריחות הטיגון של דלפקי המזון שבמתחם. והוא לא נגמר, המסדרון. הולכים והולכים והולכים, וזה מסריח, מחניק, מכוער ולא נגמר.

הארכיטקטורה מתקדמת בצעדי ענק. היא כבר מזמן נחשבת לאמנות, בניינים רבים מכונים "יצירה ארכיטקטונית", וכושר ההמצאה של העוסקים בתחום הוא כמעט אינסופי. העניין הזה של מסדרונות אינסופיים ביציאה מאולם קולנוע מלווה את הבילוי הזה כבר נצח. נראה לי שהגיע הזמן לחסוך מאיתנו את הסיום המבאס הזה לבילוי הפופולרי. היש אדריכל גאון שימצא את הפיתרון?

ובמחשבה עמוקה יותר, מסדרונות הם באופן כללי עניין מעיק. הם חלק דומיננטי מהחוויה בדירות מגורים, בנייני משרדים, בתי חולים, מוסדות חינוך, בבתי מלון וכמעט בכל מבנה גדול.

אם מישהו יצליח להעלים מחיינו מסדרונות ופרוזדורים למיניהם באופן כללי, נראה לי שהעולם יהפוך למקום טיפ טיפה יותר טוב.

אלוהים, ניצחת

נסיעה ברכבת ישראל מתל אביב לנהריה. בעידן הווטסאפ, שיחות טלפון הופכות לעניין די נדיר והקרון שקט יחסית. ובכל זאת, 5-6 פעמים במהלך הנסיעה צלצלו מכשירים של נוסעי הקרון. לשלושה מהם היה צלצול של שיר: אשא עיניי אל ההרים, אלוקיי האר לי את הדרך, אני מתפלל. אלוהים סופר סטאר.

ריאליטי בישול כל ערב מול הטלוויזיה. "בעזרת השם השופטים יאהבו את מה שבישלתי", מתפייטים חצי מהמתמודדים. וכל שחקן כדורגל שמבקיע שער שולח חיוך ואצבע סחבקית לכיוון היושב במרומים ומבהיר גם למיקרופון שהכל זה בזכות אלוהים. ענקי מוסיקה שרים לו, כל שטות שמתוכננת לעתיד תתבצע "בעזרת השם", ורק אני הקטן עמדתי במריי והתעקשתי שאין אלוהים, ואם יש אז הוא לא דואג לגולים בטדי ואפילו לא בקאמפ נואו. אם כי פה ושם, כשאני רואה ביצוע של מסי, אני לא באמת בטוח שהוא עושה את זה לגמרי לבד.

אבל זהו, נמאס לי. אני נכנע. יש אלוהים, והוא נמצא בכל מקום, גדול הוא וברוך הוא.

עכשיו יש לי שלוש בקשות ממך, אלוקיי. קודם כל תפסיק להזכיר לי את קיומך כל חמש דקות בכל דרך אפשרית. שנית, תן השראה לאיזה אדריכל שיתכנן מבני ציבור פונקציונליים נטולי מסדרונות. ואם אפשר, אלוהים, תחזיר קורטוב של מוסר לחברה הישראלית, ונאמר אמן.

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן