כבר חודשיים שאני מחכה לרגע בו אוכל לבשר קבל עם: הכרס שלי מתחילה להיעלם. וכמו שאמרה סבתי עליה השלום: נו, שוין, אז הוא מחכה. הכרס מסרבת לעזוב, וכל יום מתברר עד כמה קשה על שנינו הפרידה.
ואני דווקא עובד, נשבע לכם. אפילו קשה. התחלתי לעשות כושר באופן מסודר אצל אלי אסרף המופלא, ואפילו שם לב למה שאני אוכל. מי שמכיר אותי, יודע שזה עניין לא קל. החברים שמודעים למאמציי מעודדים: רזית קצת בפנים, הם אומרים, ואשתי אפילו מאבחנת: בחיי שאתה מתנשף פחות כשאתה שורך נעליים. החברים צודקים, כמובן, ואשתי צודקת תמיד, אבל בשביל זה להזיע על ההליכון שלוש פעמים בשבוע? האם ההישג של קשירת השרוכים מצדיק ויתור מתמשך על חומוס גרגרים באל חיאט? ומילא החומוס, אתם יודעים איזה יופי של חציל בלאדי בטחינה עושה שם ג'לאל? האם פנים קצת פחות עגלגלות מצדיקות חיים בלי צ'יפס?
בינתיים, למרות הרהורי הכפירה, אני לא נשבר. הליך הפרידה מבחינתי יימשך כמתוכנן. בנושא הפעילות אני חושב שאני בסדר. שלוש פעמים בשבוע, מזיע כמו שצריך, מגדיל מאמץ בהתמדה, ויש באמת התקדמות. השבוע הצלחתי לרוץ קילומטר שלם בלי הפסקה, פעולה שעד לאחרונה נראתה אפשרית מבחינתי בערך כמו פגישה רומנטית עם גווינת' פלטרו. מוצלחת אני מתכוון.
בעניין האוכל החלטתי לא ללכת על משהו מאוד מסודר ומובנה, אבל לשמור על תפריט מאוזן, ארוחות סדירות ובמיוחד לקבל טיפים מאנשים שמבינים. למזלי, מאז שכתבתי על הרהורי הפרידה שלי מהכרס, המון חברים מסבירים לי מה עליי לעשות מבחינת התזונה: הכי מסוכן זה פחמימות, גורסים המונים מהם. בעיקר תיזהר משומנים רוויים מתרים בי אחרים. הכי חשוב זה לא להיות רעב מסבירים האופטימיים, ויש המלצות על משהו אסור אחד בשבוע, אחד ביום, אמירות בעד ונגד פלאפל (מ"פלאפל זו ארוחה משביעה ומזינה, כל עוד היא ארוחת הצהריים שלך", ועד "למה אתה צריך את כל הרעל הזה? גם פיתה, גם מטוגן, ולך תדע כמה זמן לא החליפו שם שמן") והמון הזמנות להצטרף לקבוצות תמיכה, ייעוץ קליני, ייעוץ ארגוני, רשת חברתית, טיפול הוליסטי פעילויות העצמה. רגע, מה עושה פה העצמה? אני צריך בדיוק את ההפך!
את רוב ההמלצות אני מאמץ בחום. במיוחד את החיוביות שבהן, כי אני אוהב גישה חיובית. אז אני מרשה לעצמי מאכל משמין אחד ביום, מקפיד לא להיות רעב, טוחן ירקות למכביר ומקפיד להתייצב פעם בשבוע לפחות בפלאפל של יוסי במעלות. וזה עובד. עובדה, רזיתי קצת בפנים.
תאונות
ומשהו באמת רציני. פרסומת מרגיזה במיוחד קוראת לנהגים לא לגנוב פסי רכבת. לא שעשיתי תחקיר, אבל נראה לי שמישהו מבזבז את כספי על תופעה שולית, על גבול הלא קיימת. אני מתקשה להיזכר כמה תאונות כאלו היו, בהם אנשים אשכרה פרצו מחסום של מסילת רכבת ו"גנבו פסים".
יש, לעומת זאת, תופעה אחרת על הכביש שנראה לי כי היא הרת אסון, אך זוכה לטיפול חלקי בלבד.
המכוניות של היום מלאות גאדג'טים: מכשירים סלולריים, ג'י.פי.אס, מערכות סאונד, די.וי.די לילדים, מערכות מיזוג אוויר משוכללות, מתקנים לכוס קפה ולפעמים גם לאוכל, מה לא. הנהגים לא עסוקים בנהיגה נטו. הם כל הזמן מתעסקים בכל השכלולים והפינוקים שסביבם, ולא אחת אתה רואה רכב סוטה אט אט ממסלולו, חוצה נתיבים ואז מתקן בהיגוי חד. ברור שלא עשיתי סקר מקצועי, אבל אני נתקל בתופעה יום יום, וכצרכן די כבד של חדשות אני יכול לספר שחלק נכבד מהדיווחים על תאונות קטלניות כוללות את צירוף המילים "סטה מסיבה לא ברורה ממסלולו". לי הסיבה די ברורה. הנהג החליף דיסק, הזין יעד בג'י.פי.אס, כיוון את המזגן בדיוק לטמפרטורה שהוא אוהב. נראה לי, שאם מישהו מתכוון להשקיע בקמפיין הסברתי למניעת תאונות דרכים, התופעה הזו היא אחד היעדים החשובים שצריך למגר.
חוף
בשבת חנכתי את הים. רצועת החוף המופלאה בין ראש הנקרה לאכזיב היא מסוג הדברים שיכולים לסדר לך את הראש לכמה ימים טובים. אם הייתי ממש רוחני, הייתי אומר שעם רצועת חוף כזו, לא צריך עוד הרבה דברים בחיים, אבל אני דווקא כן בעניין של דרישות נוספות. מה שכן, אם אנחנו כבר בקטע של פולו-אפים על טורים קודמים, זה מחזיר אותי לוויכוח שלי עם העולם לגבי חורף או קיץ. למרות נימוקיי המשכנעים מלפני כמה חודשים, אנשים עדיין מתעקשים שהחורף הוא העונה המועדפת עליהם. נראה לי שכל אלה לא הלכו לים בשבת.
ואם נימוק הים לא תפס, אז תחשבו על זה: אבטיח או תפוז? נקטרינה או תפוח? גלידה או צ'ולנט? כוכב נולד או האח הגדול? איי רסט מיי קייס.
במחשבה שנייה
רק לפני כמה שורות דיברתי על הרגליי התזונה והבטחתי לא להישבר, ותכף אחרי זה אני עורג על גלידה ואבטיח. נראה לי שאין סיכוי. אבל רגע, מי זה על הקו? גווינת'? תגידי לה שתכף אני מתפנה אליה.
