עידן התאגידים

תאגיד המים והביוב ותאגיד אשכול הגליל המערבי יכולים להיות הצלחה מסחררת. הם עלולים גם להמיט עלינו אסון כלכלי

שני תאגידים נכנסו לאחרונה לחיינו (והמנכ"לים של שניהם אף מתבטאים במקומות אחרים בעיתון זה): תאגיד המים, ואשכול הגליל המערבי. בבסיס שני התאגידים עומדת תפיסה שישנם נושאים רבים שליישובים קטנים קשה להתמודד איתם, וכי למספר יישובים קטנים יש אינטרסים משותפים שניתן יהיה להשיג רק בשילוב כוחות.

התפיסה הזו נראית הגיונית מאוד, כמעט ברורה מאליה. יישובים קטנים מאוד ישתייכו לרוב למועצה אזורית, יישובים גדולים מאוד מסוגלים לספק את מרבית הצרכים שלהם, ואילו יישובים בינוניים כמו כפר ורדים, שלומי ואפילו מעלות הגדולה יחסית, מתקשים להגיע לעצמאות כלכלית ולספק את כלל צרכיהם, ומצד שני הם גדולים מכדי להיות חלק במועצה אזורית.

אבל הפתרון שנבחר (אחד למעשה נכפה עלינו על ידי הכנסת) לא יפתור את הבעיה כבמטה קסם, ולא שיש שיטה אחרת שתספק תשובה קלה לבעיה. שני התאגידים הם גופים חדשים, שהוקמו יש מאין. בשניהם יש משכורות לשלם, משרדים לממן, ריהוט, ציוד ותקציב לפעילות השוטפת. לא ברור אם התועלת שבכל אחד מהם תהיה גבוהה מהעלות. או במילים אחרות: האם תאגיד המים, למשל, יצליח לחסוך לכל הרשויות יותר ממה שהוא עולה? לא ברור, המשימה לבטח תהיה קשה מאוד ועלול גם להיווצר מצב לא שוויוני: רשות אחת חוסכת, אחרת פתאום מוצאת עצמה בגירעון.

הפטנט איננו חדש. איגודי ערים פועלים כבר שנים רבות בנושאים שונים: איכות סביבה, שפכים, תברואה, כיבוי אש ואפילו לשירותי וטרינריה. חלקם באמת מצליחים לספק שירותים טובים. חלקם מתנהלים בעצלתיים, חלקם סובלים ממחסור תקציבי בשל מחלוקות בין הרשויות השותפות או סתם מצוקה תקציבית של אחת מהן, ויש גם מקרים שהתאגידים הללו משמשים בעיקר כספקי ג'ובים למקורבים של ראשי הערים השותפות.

שני התאגידים "שלנו" חייבים לספק את הסחורה, לעשות את זה מהר ולעשות את זה מצוין. אחרת, המחיר שנשלם יהיה כבד ובמזומן. ומצבו של כפר ורדים דומה מבחינה זו למצבן של שאר הרשויות השותפות בתאגידים: מצד אחד אנו עלולים למצוא עצמנו בבור תקציבי, ומצד שני רמת השירותים בתחומים מסוימים עלולה להיפגע כשאין באפשרותה של הרשות שלנו לעשות דבר.

לכן, בכפר ורדים וגם בשאר הרשויות, חייבים לתת לתאגידים את כל הכלים להצליח, אבל לעקוב בשבע עיניים אחר התנהלותם, כדי למנוע, חלילה, קטסטרופה כספית שיהיה קשה מאוד לצאת ממנה.

יום שישי

המצוקה הזאת קיימת כבר שנים. לבני הנוער בכפר אין מה לעשות בימי שישי. מידי פעם נמצא פתרון חלקי, נפתח בית תומר, מארגנים איזה מופע או פעילות, אך פתרון מערכתי ומסודר – אין. הבעיה מחריפה בחורף. בני נוער בגילאי 12 עד 17 רוצים לצאת, אין להם רישיונות נהיגה והמוניות יקרות. כפר כמו שלנו חייב לספק להם פתרונות שיתאימו למה שהם רוצים. כל שכבה רוצה לבלות בנפרד, החבר'ה מעדיפים לבלות עם חברים משכבת הגיל שלהם, והם אוהבים בעיקר מסיבות, מופעי מוסיקה וקולנוע.

יש מספיק מבנים שניתן לנצל בשישי בערב. הבעיה היא כמובן כסף, אבל אני מניח שעם קצת יצירתיות ורוח התנדבות אפשר לקיים פעילות כזאת בעלויות נמוכות. אם נחסוך בעניין הזה, עוד נשלם על כך ביוקר בפעילויות מנע וטיפול בוונדליזם, במים ואלכוהול. אבל עזבו את האמירה הבעייתית הזו, לבני הנוער מגיע שירות בסיסי מהרשות שלהם.

הגשם

אוהבים גשם? לא מאמין לכם.

ואל תסתכלו עליי ככה. עזבו אתכם ממשק המים, מפלס הכינרת ומצוקות החקלאים. אני ממש לא מדבר על שביעות רצון מעצם העובדה שהיום ירדו בבאר שבע 8 מילימטרים, שהם רבע מהכמות הממוצעת הרב שנתית לרבעון שמתחיל בראש השנה, מתמונות יפות של שיטפונות בכפר סבא והאפשרות לראות עוד כמה דקות את נעמה אייזנבוך. אני מדבר על אשכרה אהבה לדבר עצמו – לגשם.

אלוהים אדירים, מה יש לאהוב בו? הדרך מהבית לאוטו הופכת לריצה מטורפת, הכבישים חלקים ופקוקים, אזור בית הספר הופך למגרש חנייה ענק, הרמזורים בדרך לעבודה מקולקלים והחנייה היחידה שאתה מוצא היא באמצע שלולית. נכון, בקיץ אולי מזיעים קצת, אבל אין שום עינוי שישווה לגרב שנרטבה בתוך הנעל כבר בתחילתו של יום עבודה. בעצם יש. מכונית שנכנסת בשעטה לתוך שלולית בדיוק כשאתה עומד על המדרכה בעמדת ספיגה חזיתית. נראה אתכם מתגברים על זה בעזרת פססס קצרצר של דיאודורנט טוב.

שנמשיך? פעילויות מתבטלות, הילדים משתעלים (והם גם הלכו לבית ספר בטי-שירט ובלי מעיל), פתאום אתה נזכר שהקיץ חלף ולא דאגת לאיטום הגג, ובדיוק שעה לפני שהגשם התחיל החלטתם שהיום אפשר לתלות כביסה ולתת למייבש לנוח.
 

כן, אני מכיר את אלו שמספרים שהם "מתים על גשם". כמעט כולם ראו יותר מידי רומנים דביקים. "אני אוהב להצמיד את האף לחלון ולהסתכל בגשם". בסדר, הצמדת את האף. הסתכלת. עברו 30 שניות, עכשיו מה? הגשם ימשיך לרדת מלמעלה למטה. מקסימום הזווית קצת תשתנה.

או הסיפור הזה ש"אפשר ללכת בשניים מתחת למטריה, זה נורא רומנטי". הטיעון הזה לגיטימי (בקושי) בגילאי 17 עד 17 וחצי. תכף גם תספרו לי שנור כיף לקפץ בין השלוליות.

וכדי לסגור פינות, אציין שליבי כלל אינו גס במפלס או אדיש למצבו של אקוויפר החוף. מצדי, שיירד גשם והמון, רק בלילה.

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן