האם החוויות שנעלמות מחיינו מתחלפות באחרות, או שמא כולן מתנקזות לחוויה אחת אחידה?
אני זוכר מצוין מה היה התקליט הראשון שקניתי בעצמי. "צ'יפי צ'יפי צ'פ צ'פ" של להקת אמצע הדרך. יכולתי ממרחק השנים לשפץ קצת את ההיסטוריה המוסיקלית שלי, אבל האמת היא שזה לא כל כך נורא. חפשו את הלהקה ביו-טיוב (Middle of the Road), בוויקיפדיה ובגוגל, ותגלו להקת פופ לגמרי לא רעה, שאצלנו היה לה להיט וחצי אבל באירופה הם היו ממש כוכבים. והכי יפה, החבר'ה האלה, שכוכבם דרך בתחילת שנות ה-70', מופיעים עד היום. באתר הלהקה תוכלו להתעדכן על הסיבובים המתוכננים שלהם ב-2013.
האלבום השני שקניתי העיד על שיפור ניכר בטעמי המוסיקלי, פול סימון, באלבום הסולו הראשון שלו. בהמשך באו ביטלס, פינק פלויד, דיפ פרפל, טנג'רין דרים, ג'טרו-טול, אריק קלפטון, U2, המי, דיויד בואי, שלום חנוך, שלמה גרוניך, שבלול, נורית גלרון, יהודית רביץ, וגם איזוטריות כמו משפחת פרטרידג' ואפריק סימון, אירוויזיונים, פסקולים של סרטים, מלחמת העולמות, דייב ברובק, צ'יק קוראה ובסך הכל מעל 200 תקליטי וינייל.
מחצית מהתקליטים שמורים אצלי עד היום, למרות שמזמן כבר אין לי בבית פטיפון או דרך אחרת לשמוע אותם. מידי פעם אני מדפדף בהם, ונדמה לי שכל תקליט אני יודע בדיוק באילו נסיבות קניתי או קיבלתי, ולרובם אני גם מחבר חוויות משמעותיות הקשורות בהם.
האמת, זה לא חוכמה. בנעוריי רכישת תקליט הייתה חתיכת מאורע. היינו קוראים בעיתון על תקליט ש"בקרוב יגיע לארץ", או להבדיל "יצא כבר בתוצרת הארץ", שומעים המלצות מחברים או ממוכר התקליטים החביב עליך. מאזינים לקטעים נבחרים באוזניות בחנות התקליטים, מתלבטים, שוב מתייעצים ובסוף קונים. לעתים, כשהיו יוצאים שניים או שלושה תקליטים במקביל, היינו עושים קומבינות בין חברים: כל אחד קונה תקליט אחר, ונותן לחבריו להקליט אותו. כן, היו גם קסטות, ומערכות הסטריאו המשוכללות כללו גם פטיפון וגם טייפ קסטות ואיפשרו, מה אתם יודעים, הקלטה ישירה!
כשהגיעו הדיסקים בתחילת שנות ה-80' הייתי כבר באמצע שנות ה-20 לחיי, ועדיין רכשתי אותם בקצב. גם כאן, אני זוכר מה היו שני הדיסקים הראשונים שרכשתי (פיטר גבריאל ויוסי בנאי) וכאשר אני מדפדף בתקליטורים שלי, כמעט לכל אחד מהם יש סיפור שלם משלו.
היום, כמו כולם, המוסיקה החדשה שלי מגיעה מהרשת. לכאורה, אני יכול לשמוע כל מה שאני רוצה מתי שאני רוצה וגם לא לשלם על זה שקל. המידע מגיע מאינספור מקורות, וצריכת המוסיקה שלי אמורה להיות עשירה בהרבה, מגוונת ופותחת ראש לכיוונים רבים ואוונגרדיים.
איכשהו, זה כמעט לא קורה. נכון, אולי איבדתי קצת את להט הנעורים בכל הקשור למוסיקה (לא את האהבה), אבל זה לא רק בגללי. איכשהו, החוויה של להכיר משהו חדש הלכה לאיבוד. גם כשאני מתאהב באיזה שיר, חסרה לי אותה חוויה מיוחדת שגורמת לריגוש אמיתי.
האם אני הבעיה? והאם זה רק במוסיקה? אני חושש שלא. הבעיה היא שאינספור חוויות, מסוגים שונים וממישורים שונים, נחוות כמעט באותו אופן, דרך המסך.
תחשבו על הפעולות הבאות: רכישת תקליט, קניית רהיטים, כתיבה למישהו, קריאת חדשות, מפגש עם חברים, צפייה בסרט קולנוע, ניווט בנסיעה או טיול, שיחת טלפון, האזנה לרדיו, צפייה באלבום התמונות המשפחתי, חיפוש חומר לעבודה סמינריונית, ואפילו קניות בסופר. לכל פעולה כזו היה את החומרים שלה, הריח שלה, המגע שלה, החוויה הייחודית לה. העיתון שהבאנו מהקיוסק בצהריים, וההיררכיה הברורה מי קורא בו קודם. קיפול המכתב למעטפה, הדבקת הבול וההליכה לרחוב הראשי כדי לשלשל אותו לתיבת הדואר. הישיבה על כסאות העץ במתקפלים בקולנוע ופיצוח גרעינים שחורים מתוך קונוס של נייר עיתון. קיפול המפה הענקית המנוילנת באמצע וואדי וחיפוש נ"צ בשטח. חיפוש התחנה ברדיו, כולל הפניית האנטנה לכיוון "הנכון". הדפדוף בכרכים עבי כרס של אנציקלופדיות בחיפוש אחר ערכים קשורים. סיבוב חוגת הטלפון, שיכול להיעשות לאט ובעדינות או במהירות ובתקיפות, באצבע זו או אחרת ואף בעט נובע. פעולות שונות לגמרי, ממש לא קשורות.
והיום? הכל אותו דבר. אפילו הדואליות של העכבר והמקלדת מצטמצמים היום למסך מגע. חיזור אחרי אהובה, בחירת מוסיקה, ניווט, קריאת חדשות, חיפוש חברים, קניית כרטיס להופעה (ולפעמים אף צפייה בהופעה), משחקים, כתיבת עבודות ולמעשה רוב הפעולות שלנו, מתבצעות היום באותה דרך ממש – העברת אצבעות על מסך זכוכית רגיש וקר (איזה שילוב מוזר). אפילו החיים החברתיים שלנו מתנהלים בחלקם הנכבד בטכניקה זו.
שיהיה ברור, אני חי את המחשב שעות ארוכות מידי יום, מתפרנס ממנו, מעביר איתו חלק משעות הפנאי, קונה ברשת, מקבל ממנה את רוב המידע שאני צריך וגם שומע מוסיקה. זה מתקדם, נוח, יעיל וחסכוני. וכמו שאמרו חכמים ממני (מאיר שלו כמדומני), גם חוויית החריטה על אבן הייתה בוודאי משמעותית, והמצאת הנייר והדפוס העלימו לחלוטין חוויה זו. אני גם לא ממש מתגעגע לטלפון החוגה או לרדיו מנורות שלוקח לו שלוש דקות להתחמם. ועדיין, המחשבה שכל החיים מתנהלים מקצות האצבעות, קצת מטרידה. האם החוויות שנעלמות מחיינו מתחלפות באחרות, או שמא כולן מתנקזות לחוויה אחת אחידה, שיש לה המון אינטרפטציות?
ואולי בדיוק לזה התכוונו חברי להקת אמצע הדרך בשורות האלמותיות שלהם:
Last night I heard my mama singing a song / Woke up this morning and my mama was gone.
