נסעתי לרעננה לשמוע כמה נפלא בגליל, וחזרתי לתרשיחא לגלות כמה קשה פה
כמו רבים וטובים, גם אני אוהב חיזוקים חיוביים. היטב ידוע לי שאני שנון, טוב לב ויפה תואר, אבל תמיד טוב לשמוע זאת מפלוני. כששמעתי על "יריד עוברים לגליל" ברעננה, מיד הבנתי שזה המקום לחיזוקים. אסע לי לאזור השרון, ואשמע כמה טוב לי שאני גר בגליל.
האירוע מתוקתק. הרשות לפיתוח הגליל בחרה מיקום קלאסי: שפת האגם שבפארק רעננה. בית קפה שווה, שקנאים צבעוניים שמשייטים באגם, מדשאות ענק, שבילים, מים צלולים, אכן פארק להתפאר בו. פסטורליה שאפשר למצוא רק בגליל, או ברעננה. מחוץ לפארק נעים פקחי עיריית רעננה החרוצים על קטנועים, תרים אחר נהגים שמתעלמים מהמדחנים. הלו, שש בערב, לך הבייתה לנוח, אני מנסה להמריד פקח חמור סבר, וכרגיל שם במדחן מטבעות בכמות שמאפשרת לי להעביר את הלילה בפארק.
הפרסום המוקדם, כמו גם האירוע עצמו, היה רווי קריאייטיב. "אל תהיה מרובע, תהיה גלילי", היה הסלוגן המוביל. וואלה, צודקים. איזה מרובעים התל אביבים האלה, עם הפרינג', מועדוני המוסיקה השחורה, מצעדי הגאווה, הגלריות לאמנות מודרנית והבגדים המוזרים שלובשים שם. בכלל, המפרסמים בחרו בקו הומוריסטי לקידום הגליל. עיתון שחולק לבאי היריד שובץ בבדיחות לרוב, הדיילות שקיבלו את פני הבאים לבשו חולצות טריקו עם פאנצ'ים נוספים: צילום של טווס עם הכיתוב "קורבנות אופנה בגליל"; וצילום של שיירת נמלים על צמח עם הטקסט "עומסי תנועה בגליל". חביב, הקו הזה, בטח עדיף על מסרים פטריוטיים מתלהמים, אבל כמובן מעורר שאלות: האם לאנשים שאוהבים להתלבש על פי צו האופנה אין מה לחפש בגליל? ונניח שאין פקקי תנועה רציניים בגליל, בכמה פקקים עומדים מפרנסי משפחות שצריכים לנסוע מהגליל דרומה למקום עבודתם? ובאותו עיתון שחולק, בכתבה רצינית יותר, מצהיר השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום ש"עד סוף העשור יהיו בגליל 300,000 מתיישבים חדשים". האם נסללים כאן מספיק כבישים, כדי שעומסי התנועה יישארו על צמחים?
המציגים ביריד הם המועצות האזוריות של הגליל, גופים ממלכתיים כמו הרשות לפיתוח הגליל עצמה ומט"י, מעסיקים, מכללות, חברות בנייה ואחרים. לרבים מהם יש כיבוד: דובדבנים, מישמש, בננות, בקבוקי יין. איכשהו יצא שדווקא בקבוקי היין נותרו ברובם סגורים, ורק מהמועצה האזורית חרמון אפשר היה לחלץ איזה כוסית לחיים.
העניין המרכזי הוא למכור בתים בהרחבות. אני מאזין לכמה שיחות שכנוע. נציגי הגליל החרוצים באו מוכנים. יש להם תשובות גם בנושא הכי רגיש: תעסוקה. אבל איכשהו, הם הרבה יותר קונקרטיים כשמדברים על הנוף. הנה, איש נחמד שמספר לזוג צעיר על ההרחבה בפרוד: "מכל מקום רואים את הכנרת. אתה יודע איזה הרגשה זאת לשתות את הקפה של הבוקר מול הכנרת?". לגבי אפשרויות התעסוקה היה פחות מדויק, אבל ציין ש"המועצה מסייעת לכל תושב חדש במציאת תעסוקה". גם הסלוגנים של המועצות מדברים בעיקר על האוויר הצח: "איכות חיים אחרת בין חרמון לכנרת" (מבואות חרמון); או "לגלות את הגליל במרומיו" (מרום גליל).
עד כמה היה היריד אפקטיבי? כמות המבקרים הייתה מרשימה. לא ממש המונים, אבל בהחלט מאות רבות של אנשים, אולי אפילו אפשר לדבר באלפים. בשיחות אקראיות שאני מנהל עם זוגות, לא מצאתי אף זוג צעיר שממש החליט. כולם שוקלים, חושבים על זה, או ילכו על זה אם שני בני הזוג ימצאו עבודה. אפילו זוגות שחושבים לרכוש כאן בית כהשקעת נדל"ן מצאתי, אבל שכנים חדשים? רק בפוטנציה. הכי נחרצים נשמעו לי בני זוג בגילאי 50 פלוס, שמתכננים מעבר לגליל (בעצם חזרה, הבעל נולד בחולתה והתגורר במשמר הירדן) לקראת הפנסיה. הם זוג נחמד, התרשמתי, בהחלט שכנים ראויים, אבל אני בספק אם הם המתיישבים האופייניים שירכיבו את ה-300 אלף של סילבן שלום.
זמירות אחרות
בערך שבוע אחרי היריד קפצתי לכנס הגליל. ככה לפחות נקרא האירוע בהזמנות שקיבלתי, רק שעד שהגעתי קיבל השם תפנית מסוימת והפך ל"כנס מעלות תרשיחא ה-4 לחיים משותפים". פעם, אגב, נקרא האירוע "ועידת הגליל", אבל אחרי שלוש או ארבע שנים כנראה שהגיע הזמן לשנות.
הכנס אכן עסק בעיקר בהיבטים שונים של יחסי היהודים עם הערבים ועם מגזרים אחרים באוכלוסייה. היה טעון, פרשת המשט והתגובות בציבור הערבי תרמו לכך לא מעט, ובמהלך השעה הקצרה ששהיתי בפאנלים שמעתי הרבה יהודים פטרוניים וערבים זועמים.
אבל אלו גם אלו ידעו לזעוק את זעקת הפריפריה. "זה שתי מדינות בתוך המדינה", הטעים ראש העיר המארחת, שלמה בוחבוט, המשמש גם כיו"ר מרכז השלטון המקומי. "אנחנו בפריפריה לא מעניינים אף אחד. הנה, ערוץ 2, ערוץ 10, ידיעות אחרונות, הארץ – כל כליי התקשורת האלו כלל לא נמצאים פה".
מזל, ציינתי לעצמי, שהגעתי גם לכאן, ושמעתי גם על הקשיים, המטענים שבין ערבים ליהודים, הקיפוח המיגזרי והגיאוגרפי וההתעלמות של הממשלה מתושבי הפריפריה. הרי רק שבוע קודם כמעט השתכנעתי לגור בגליל.
