כמה הרהורים לגמרי לא מטאפוריים בעקבות האכזבה מפוקסטרוט, הסכנה הטמונה במירי-רגביזם ופסטיבל מעולה אחד שממשיך לשגשג גם תחת ציפרני הממשלה הנוכחית
דווקא הסרט עם ריצ'רד גיר היה בעינינו החוליה החלשה. ודווקא אותו יש סיכוי גבוה יותר שתראו, כי סביר שייצא להקרנות מסחריות ויוקרן בערוצי הסרטים של הלוויין והכבלים. הוא לא היה ממש רע, הסרט "ארוחת ערב", ואם היו חותכים ממנו איזה חצי שעה נראה לי שהיינו מקבלים דרמה הוליוודית קצבית ומותחת. אבל מבין חמשת הסרטים שראינו השנה בפסטיבל חיפה, הסרט האמריקאי, זה שאמור היה לספק את הקינוח ולאפשר לנו בידור נטול מאמץ, דווקא הוא היה הכי פחות מהנה.
***
אינני מומחה לקולנוע. סתם חובב סרטים שאוהב גם לעבד את החוויה, לשוחח על מה שראה, קורא ביקורות בעיתונות, לפעמים צולח מאמר שלם של אורי קלין ואפילו מבין על מה הוא מדבר.
בחודש האחרון יצא לי להתעסק בקולנוע די באינטנסיביות. זה התחיל מבילוי משפחתי בסרט המדובר פוקסטרוט. אחרי הזכיות בפסטיבל ונציה ובפרס אופיר, התכוננו לסרט מעולה ומיוחד עם אמירות מעניינות. על הדרך, רצינו לחגוג את ניצחון האמנות על המקארתיזם המסוכן והשערורייתי של שרת התרבות מירי רגב. מצאנו הקרנה במעלות שהתאימה לארבעתנו, והתיישבנו מלאי ציפיות. אחרי כמעט שעתיים יצאנו מהאולם בהסכמה משפחתית גורפת: מיוחד? אולי, ולרוב גם צודק. אבל משעמם להפליא, עמוס מטאפורות שנדחפות לך לגרון בכפית, לפעמים בקלשון, וקשה לצפייה מהסיבות הלא נכונות.
מרוב אכזבה העליתי פוסט ביקורתי בפייסבוק, ואפילו נוצר דיון.
***
באופן טבעי מירי רגב והפרסים הפכו את פוקסטרוט לנושא חם ברשתות. קראתי כמה דיונים בעקבות פוסטים אחרים על הסרט, ומסתבר שרבים חושבים כמוני, ורבים אחרים את ההפך הגמור. זה לגמרי בסדר, אבל מה שמטריד אותי הוא נקיטת העמדה האוטומטית של רבים מידידיי, ושל גולשים בכלל. ימניים שונאים את הסרט, ושמאלניים מתאהבים בו ללא תנאי. הביקורת האמנותית התערבבה בביקורת הפוליטית ללא אבחנה, ולצערי זה קרה גם בקרב מבקרי קולנוע מקצועיים.
ברור לגמרי שאמנות בתקופתנו לא יכולה להיות מנותקת מפוליטיקה. כבר מאות שנים שאחד מתפקידי האמנות המובהקים הוא אמירה פוליטית, לרוב מהכיוון האנטי מימסדי. אבל השילוב של מירי רגב, אווירת המחנאות והפילוג בציבוריות הישראלית, תרבות הדיון ברשתות החברתיות ואני חושש שגם בחירות מוטות של חברי ועדות פרסים למיניהן, יצר בעיניי נזק כפול: גם לשיח הפוליטי, וגם לשיח התרבותי.
במקרה של השיח הפוליטי זה עוד גליץ' במידרון החלקלק שאנו מצויים בו. מידרון של שנאה, רדידות מחפירה, אלימות מילולית, פונדמנטליזם וקיצוניות. התרבות מנגד עוד שמרה קצת על פאסון של חברה נאורה שיש בה מקום להרבה זרמים, סגנונות ודעות. אבל מה שקורה עם פוקסטרוט (ולפני כן עם מחמוד דרוויש, פסילת ההצגה בפסטיבל עכו ואחרים) הופך דיון אינטלקטואלי לגיטימי למלחמה של ממש, ואת היחס לתרבות לרדוד ויצרי ממש כמו השיח הפוליטי בארץ.
זה כמובן היה צפוי. טבעי ששיח פוליטי מתלהם ישפיע על תחומי חיים אחרים, והתרבות הפופולרית היא המועמדת הטבעית הראשונה להיגרר למחוזות האלו. וכמה שזה היה צפוי, ככה זה מטריד ומסוכן.
קצת מביך לכתוב את זה, אבל לנוכח שאלה כביכול רטורית שעולה שוב ושוב ברשתות החברתיות ובניסוחים שונים גם בפיה של שרת התרבות וחבריה בפוליטיקה, אז התשובה היא כן, בהחלט, בטח: המדינה צריכה גם צריכה לממן אמנות הכוללות ביקורת נגדה ונגד מוסדותיה. מובן שצריכים להיות פרמטרים על פיהם קובעים במי לתמוך וממי למנוע תמיכה, אבל הם לא אמורים לכלול את נקיטת העמדות הפוליטיות של היצירות.
***
פסטיבל חיפה, לפחות בינתיים, ממשיך לפרוח גם תחת ציפרני הממשלה הנוכחית. אולי בגלל שהוא בינלאומי ואולי סתם כי יש גבול גם ליכולת החירוב של מירי רגב. מיכל ואני נהנים ממנו כבר שנה שלישית ברציפות, ובכל הפעמים צפינו בסתם סרטים מעולים, וגם בכאלו שמצטיינים בשפה קולנועית אחרת וחשיפה לתרבויות שאינן מוכרות לנו. השנה, למשל, חוץ מ"ארוחת ערב", ראינו סרט תעודה מתוק-מריר ומשעשע מאוד שעשו צמד יוצרים הולנדיים על הסופר הישראלי אתגר קרת – "אתגר קרת – מבוסס על סיפור אמיתי". נהנינו גם מסרט תיעודי על שף וכוהן אוכל אמריקני-צרפתי "ז'אק פפאן – אמנות הקולינריה" (עם פאנל וארוחת טעימות בסיומו), ומסרט פשע סלובקי-אוקראיני בשם "הקו", סרט טוב שגם חשף אותנו לתרבויות והתרחשויות פחות מוכרות לנו.
הסרט שיישאר איתנו מהפסטיבל של השנה הוא "עקבות", שבמרכזו מהנדסת גמלאית המתגוררת בכפר פולני בהרים ליד הגבול עם צ'כיה. המהנדסת היא לוחמת נחושה למען זכויות בעלי חיים, והיא נאבקת בכל כוחה נגד ציידים מפירי חוק. לצידה שורה של גיבורי מישנה מרתקים, ברקע סידרה של מקרי רצח מיסתוריים, שני סיפורי אהבה, עוד כמה עלילות מישנה וגם צילומי טבע ונוף עוצרי נשימה. התוצאה היא 128 דקות מסחררות, שמחזיקות אותך צמוד לכיסא בלי להרגיש איך הזמן עובר.
רק בסיום הסרט, גם בתיווך השיחה עם שלוש הנשים הנהדרות שעשו אותו (הבמאית אגניישקה הולנד, השחקנית הראשית המופלאה אגניישקה מאנדאט והמפיקה קז'ישטוף זאנוסי), אתה נותן דעתך לכך שהסרט עמוס במסרים, סמלים ודימויים, נודד בין כמה וכמה ז'אנרים קולנועיים (מתח, פנטזיה, הרפתקאות ואפילו מערבון) ועוסק בשורה של נושאים חשובים כמו זכויות של ציבורים חלשים, מקומן של נשים בחברה, היחס לאוכלוסייה מתבגרת ועוד, כשנושא בעלי החיים משמש גם כמטאפורה.
חוויה עילאית, אבל אני, פרובנציאלי שכמותי, לא יכולתי שלא לחשוב איך אני לוקח את הבמאי של פוקסטרוט, שמוליק מעוז, מושיב אותו לראות את "עקבות", ואומר לו: רואה? ככה עושים את זה נכון.
