סיאנס

כך העלינו את רוחו של בוב מארלי. סיפור קטן ומשל על ספקנות, אמון ואמונה

היינו אכזריים ונחרצים כמו שרק בני 19 יכולים להיות. שטויות, הסיאנס הזה. הכל חארטה, פסקנו, לא מאמינים לכל הסיפורים ואין באמת דרך לתקשר עם המתים. אבל החברים החדשים בפלוגה התעקשו: זה עובד, אם רק עושים את זה נכון. ואנחנו, שבעה חבר'ה מחדר הוותיקים, ירדנו עליהם בכל הזדמנות. הם קיבלו את הירידות בהכנעה מתנשאת של יודעי דבר, והבטיחו: רק תיפול בידינו ההזדמנות המתאימה ונוכיח לכולכם שאפשר לתקשר עם רוחות של מתים.

ההזדמנות באה. קיץ 1981, נופש פלוגתי במתקן צבאי בעכו, מה שכונה אז "סדרת נופש". איך שהחשיך כינסו אותנו שלושת המאמינים והכניסו אותנו לחדר חשוך, מואר באור נרות. על הרצפה היו לוח אותיות וכוס פלסטיק כחולה שלוו מחדר האוכל הצבאי שבמתקן. ישבנו סביב הלוח מלאי חיוכים, בטוחים שאין מצב. ראובן, גבר שבגברים ומתקשר מדופלם, כבר ישב על הרצפה מחכה לנו, ומאיץ: יאללה כבר, שבו, ותראו שאתם לא יודעים הכל.

באותה תקופה היו טקסי סיאנס נאיביים שכאלה סוג של בילוי מקובל בקרב בני נוער וצעירים. בכל חבורה היו כאלו ש"ידעו לתקשר", והציוד, כמו שכבר הבנתם, היה פשוט וזול: בריסטול ועליו כתובות כל אותיות הא"ב, כוס, נרות בשביל האווירה ואפשרות לכבות את האור. וכמובן, היה צורך גם בחבורה של מאמינים.

האם זה עבד? שמעתי סיפורים על "דברים מדהימים", ואיך בר-מינן פלוני "סיפר לי דברים שאף אחד אחר לא יכול לדעת", אך בכל הטקסים בהם נכחתי באופן אישי לא קרה דבר שבאמת הדהים אותי או ערער את בטחוני שמדובר בממבו-ג'מבו ושטויות במיץ.

הטקסים הללו התנהלו בכמה אופנים שונים, עם עיקרון אחד משותף: התקשור נעשה באמצעות הכוס, שמטיילת על לוח האותיות וכותבת משפטים שלמים. איך הכוס זזה? כל המשתתפים מניחים אצבע על הכוס והאנרגיה המשותפת של כולם גורמת לה לזוז על הלוח. בתיאורים צבעוניים במיוחד, שמעתי שכאשר הרוח הייתה מתרגשת הכוס הייתה זזה כמו משוגעת על הלוח במהירות עצומה, "עד שבקושי הבנו מה היא כותבת".

ואת רוחו של מי מזמנים? כאן היו הדעות חלוקות. אסכולה אחת  גרסה שצריך מישהו מוכר, להתכוונן אליו במלוא הריכוז, לזמן אותו באופן מיוחד ואז לשאול שאלות שנוגעות אליו. אחרים טענו כי עדיף לקרוא לרוח כלשהי, ואז יש סיכוי גבוה שרוח המקורבת לאחר הנוכחים שבדיוק עברה בסביבה תחליט להצטרף לחגיגה. במקרים כאלו, חלק נכבד מהטקס הוקדש לבירור זהותה של הרוח.

גם בין הגורסים שיש לזמן אדם מוכר היו כללים לא אחידים. חלק טענו כי זה חייב להיות אדם קרוב למישהו מהנוכחים, ואחרים הסתפקו בהכרות שטחית. פוסקים אחרים קבעו שצריכה לחלוף לפחות שנה מהמוות עד שניתן לתקשר, ואילו אסכולה אחרת טענה שככל שהמוות קרוב יותר קל יותר לתקשר עם רוחו של המת.

ומה אם יש בין המשתתפים כאלה שאינם מאמינים? זה מפריע, הסכימו כולם, אבל אם למתקשר עורך הטקס היו קשרים ממש טובים בעולם הבא, ניתן היה להתגבר גם על קטני אמונה ולהוכיח להם שהרוחות אכן מסתובבות בינינו, מתות (ברור) לדבר עם מישהו, ורק מחפשות את ההזדמנות המתאימה.

סיפורים ואגדות הפליאו לספר על שיחות עמוקות ומרתקות עם חברים שכבר מזמן עזבו אותנו לתמיד. אבות ואימהות, סבים וסבתות, אחים ואחיות, מפורסמים מעולם האמת ועוד. לעתים, כך על פי הסיפורים, לא הסתפקה הרוח בכוס ובלוח האותיות, וכל הנוכחים כאחד שמעו את קולו של המת נישא בחלל החדר ומדבר עם הנוכחים.

ראובן ביקש מאיתנו לבחור מת שקרוב אלינו כדי לקרוא לו. נקבנו בשמו של בוב מארלי, וראובן הבהיר שיהיה קשה. זמר הרגאי המפורסם מת רק כמה חודשים קודם לכן, בחייו הוא לא היה ידוע כדובר עברית, ולכן יש סיכוי שלא ירצה לבוא, ואם יבוא, אולי יתקשה קצת עם אותיות הא"ב. "אבל אם תאמינו ותתרכזו, אפילו רק קצת", אמר ראובן וכולו אמונה יוקדת, "תראו שהוא יגיע".

שיתפנו פעולה. אם מישהו היה רואה אותנו אז, היה בוודאי נקרע מצחוק. עשרה גברברים מגודלים בני 19, יושבים בחדר חשוך לאורם של שני נרות, מניחים כולם אצבע על כוס כתומה הפוכה מפלאסטיק וקוראים בקול דרמטי: "בווווב מאארלי. בווווב באאאארלי".

הכוס לא זזה מילימטר. באיפוק ראוי לציון איש לא זרק בדיחה ואיש לא הפסיק את הקריאה. ראובן אמר שכל הפרעה יכולה להרוס, ואנחנו היינו נחושים: נראה לו שזה לא עובד גם אם אנחנו משתפים פעולה עד הסוף.

ואז זה קרה. הכוס התחילה לזוז. בהתחלה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. ראובן הגביר את קולו רומז לכולנו לעשות כמוהו. נכנסנו לאקסטזה: "בווווב מאאאארלי", קראנו בהתלהבות, יודעים שהוא כאן, איתנו, בחדר, ותכף מתחיל לדבר איתנו בעברית, "בווווווב מאאאארלי". ואכן, הכוס החלה לזוז בביטחון ובצורה ברורה, שמה פעמיה לעבר האות ר'.

"זה מוטי הזיז את הכוס, ראיתי, קלטתי אותך!". היה זה קולו של דוד ששבר את האווירה המיסטית. "נשבע לכם, זה לא אני!", ענה מוטי המבועת, וראובן פשוט התחרפן: "למה, למה?", זעק לעבר דוד כולו רותח. "הוא כבר היה כאן, בוב מארלי! ואתה, מה אתה עונה לו בכלל?", צעק גם על מוטי. "טוב, טוב, יותר לא נדבר", הבטיח דוד. "אבל נשבע לכם שראיתי איך הוא מזיז את הכוס".

"זה אבוד", רטן ראובן. "עכשיו ייקח שעות לשכנע אותו לבוא שוב. הרסתם הכל". לא עזרו כל השכנועים, וכל הטקטיקות נכשלו. גם כשטענו שעכשיו אנחנו מאמינים גמורים, וגם כשהטחנו בראובן שתמיד יהיה תירוץ למה זה לא הצליח, הוא סירב לחדש את הטקס. "מבחינתי הוכחתי לכם", התריס בקול שבור, "ואם אתם לא מאמינים גם עכשיו, זו בעיה שלכם". התפזרנו ברגשות מעורבים. ראובן ההיה כולו מובס ופגוע, ואנחנו לא באמת הרגשנו מנצחים.

בהמשך הערב יצאנו יחד לקפיטריה סמוכה, תפסנו שולחן, והמשכנו להתווכח. בעל הקפיטריה העייף לקח הזמנה ולכבוד הקליינטורה שהתנחלה אצלו בערב של אמצע שבוע גם הדליק את הטלוויזיה. המשכנו להתווכח בלהט, כשמתוך המקלט עלו צלילים מוכרים. "One good thing about music", שר הקול החם במקצב הרגאי הסוחף. קפיטריה במרכז עכו, מקלט טלוויזיה מצ'וקמק מחובר למכשיר וידאו, ואיך שהגענו, הופעה חיה של בוב מארלי. היש הוכחה מוחשית יותר?

מבחינתו של ראובן התשובה הייתה ברורה. עיניו זרחו, הוא שילב ידיו על חזהו ולחש בהתרגשות: "אתם רואים?".