נמדד לפי הצבע

פעם היה מספיק להיות יפה, חכם ועשיר. היום, כדי להיות מקובל בין הבריות, צריך להיות גם ירוק

האורח הנכבד סקר בעין זועפת את סל הניירות שבמשרדי. היו בו, ובכן, ניירות, חרצן של נקטרינה וגם בקבוק פלסטיק ריק של מים מינרלים.

"מה עושה בקבוק פלסטיק יחד עם פסולת רגילה?", שאל אורחי בזעף, והוסיף: "ולמה את הניירות אתה לא ממחזר?". ניסיתי להצטדק, גמגמתי משהו על זה שמדובר בבקבוק קטן, של חצי ליטר, נשבעתי שאת הבקבוקים הגדולים אני כן מקפיד להשליך למיכל המיחזור, וגם זה רק אחרי שמילאתי אותם לפחות פעמיים במי ברז. אבל את הרושם הראשוני לא הצלחתי למחות: בעיני האורח שלי אני מהווה איום ממשי על עתיד כדור הארץ. הוא מיד ידע שבחצרי אין קומפוסטר, שהאוטו שלי לא היברידי, שאני משתמש בשקיות ניילון בסופר, שלא דחפתי כדורסל לניאגרה, ושכאשר אני מסתבן עדיין זורם לו זרזיף מים עליז מראש המקלחת. בקיצור, לא משנה מה הצבע שלי, אין בי שמץ של ירוק, מה שהופך אותי אוטומטית לאויב העם. מה עם, אויב היקום.

לפני זמן לא רב, עמדו בפני אדם מן היישוב שלוש משימות על מנת להיות מקובל בין הבריות: להיראות סביר, לשמור על כללי התנהגות נאותים ולהיות בעל יכולת כלכלית מסוימת. במילים אחרות, אם אתה יפה, חכם ועשיר, אתה יכול להיחשב לבסדר. נכון, זה לא קל, ולא פשוט, אבל איכשהו התרגלנו להסתיר את המפרצים ולהכניס בטן, למדנו כמה משפטים בנושאים בוערים שהופכים אותנו לאנשי שיחה, ובכל הזדמנות אנחנו מזכירים את הטיול לקפריסין מ-1992, מה שמעיד על היותנו אנשי העולם הגדול שקופצים לחו"ל בכל הזדמנות.

וגם אם נניח שלא כולם משתכנעים, אף אחד מעולם לא הטיח בי "שמע, אתה מכוער!", או כינה אותי "אידיוט" בפניי. נדמה לי שהיו שניים שלושה שהעירו לי בעדינות שקפריסין זה כבר פאסה, ובכל אופן זה מעולם לא באמת נחשב לחו"ל, אבל הם באמת עשו את זה בעדינות.

בכל אופן, היום להיות יפה, חכם ועשיר כבר לא מספיק. צריך להיות גם ירוק, ובנקודה הזאת כל אחד יכול להעיר לך, להשפיל אותך ולרדת לך לחיים בלי שום מעצורים. תיבת האי-מייל שלי מלאה בהמלצות לשימוש נבון במי המקלחת המבוזבזים (למלא דלי עד שהמים מתחממים, ולהשתמש במים לספונג'ה), הוראות הפעלה לטיפול בחרצני האבוקדו וקליפות הבננה שאני אוכל, הנחיות להשבתת המכונית שלי פעם בשבוע, דרישה לחגוג את ל"ג בעומר בלי להדליק מדורה ואפילו הנחיות לבחירה נכונה בנייר טואלט, נשבע לכם, עד לשם הם הגיעו.

אז מצד אחד, בא לי לבקש מכל אבירי האקולוגיה שימשיכו במלאכת הקודש שלהם, רק שייצאו לי מהתחת. ומצד שני, מדובר במאבק חסר סיכוי, אז הנה, אני נחשף בפני עם ועולם ותשפוט ההיסטוריה כמה ירוק אני:

אני קונה שתייה בבקבוקים מפלסטיק, אבל משתמש בהם אחר כך למים קרים שאני ממלא מהברז ואחרי פעמיים שלוש בדרך כלל משליך למיכל המיחזור; אני משתמש במזגן אבל רק כשממש ממש חם; יש לי סלים של כל הסופרים, אבל אם הקנייה גדולה (אורחים, אתם יודעים) אני מרשה לעצמי כמה שקיות; המנגל שלי מופעל לפחות פעם בחודש, וזה מנגל פחמים; תהרגו אותי, אבל לרוב המקלחת שלי נמשכת דווקא דקה יותר (מצטער, נינט, אני מוכן לממן לך קרם לחות); גם כשאני מסתבן המים ממשיכים לזרום (באמת אל תיקחי את זה אישית, בר); אני מסביר לכל חבריי העשירים איך ההשקעה ברכב היברידי חוזרת אליהם מקסימום תוך 19 שנים; אין לי בקבוק שני ליטר להקטנת נפח הניאגרה, אבל אם זה רק פיפי אני משתמש בידית הקטנה; והרגע בדקתי, על נייר הטואלט שלי יש כלבים עם חיוך די מבואס.

 

ובעניין השפנים

בטור השכן שלי, מנתה לפני חודש חברתי לידיה גרינפלד כמה הצעות "הזויות" כלשונה לפתרון דילמת השפנים. דווקא אחת מההצעות נראית לי כשווה בדיקה: "לבנות מכלאות פתוחות ולהניח שם מזון, כדי ששפני הסלע יבואו לשם ואנשים יוכלו לראות אותם וליהנות מהם".

וואלה, דווקא הרעיון הזה נראה לי מעניין. בעלי הגינות אכן סובלים, אבל כל פשעם של השפנים הוא היותם שפנים, ואוכל זמין עשוי לגרום להם להדיר רגליהם מגינות. לרוב האנשים שפנים זה בכל זאת אטרקציה, ואם גם יתקינו כמה משקפות יוכלו תלמידים וסטודנטים לביולוגיה לערוך תצפיות ושאר עם ישראל ליהנות מתצפית חביבה על חיית בר. אפשר יהיה להכריז על "שמורת שפני הסלע", והרי לכם עוד אטרקציה תיירותית בכפר, שבוודאי תוסיף שמחה לבעלי עסקים כאן וגם תשלב פיתרון הומאני לבעיה אמיתית.

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן