נותרנו מפולגים

סוף הסתיו, לקראת סוף חשוון. החורף מבושש לבוא, מזג האוויר מתעתע בנו ואולי אנו בתקופה של שינוי אקלימי.

חודש נובמבר הוא החודש ה"ציוני" ביותר בחודשי השנה. בתאריך ב' בנובמבר בשנת 1917 ניתנה הצהרת בלפור. בפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה שמעצמה עולמית הצהירה על כך שתתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

ובתאריך כ"ט בנובמבר, בשנת 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בלייק סקסס על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

מעניינת העובדה ששני תאריכים אלו נרשמו בדברי ימי עמנו כתאריכים לועזיים, אך את היום מציינים באותיות עבריות ולא במספרים.

לעמנו שני שמות: יהודה וישראל. שני שמות שגרעינם הוא יחס לאלוהים. יהו-דה: מודה לאל. "הפעם אודה את ה'. על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כ"ט ל"ה). ישר-אל: משורש שר, כלומר מתמודד בריבון עם אל. "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). פירוש השמות כאילו מנוגד – מודה מצד אחד, ושר מצד שני. מתח זה התקיים ומתקיים בעמנו מיום הולדתו. ניתן לפרש את ההתמודדות עם האל בדרכים רבות, להבנתי הפרשנות הנכונה היא התמודדות עם ישות שאותה איננו יודעים.

להתמודד עם מי ועם מה שאיננו יודעים, פירושו להכיר בארעיות עולמנו ובארעיות מה שאנו יודעים אודותיו. ומפני שעולמנו ארעי ודעתנו אותו ארעית – הוא עודנו עולם של תיקון הדעת ואפשרות בריאה מחדש. אם נאמץ פרשנות זו, אולי נמצא גשר בין הפלגים השונים בעם: בין חרדים, דתיים, מסורתיים, חילוניים ואפילו אפיקורסים גמורים. ומאחר שכולנו מודים (יהודה) וכולנו שרים (ישראל), הרי שצדיק באמונתו יחיה, שהרי על כולנו לדעת שאיננו יודעים.

השבוע ציינו 24 שנים להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. 24 שנה ועדיין לא הצלחנו למצוא את הדרך הנכונה להנציח, לכבד, ולזכור את האירוע הנורא של רצח ראש ממשלה על ידי אחד משלנו. נראה שדווקא ביום הזיכרון, במקום להפנים את שקרה ולעשות הכל, לחנך ולדאוג שלא יקרה שוב, אנחנו שוב מתכנסים איש איש למחנהו, מפולגים ולא מצליחים לאזור אומץ ותבונה על מנת להפיק את הלקחים ולמצוא את הדרך לפעול יחד למרות אי ההסכמות.

לפני סיום, אביא קטע מדבריו של יצחק רבין מישיבתה הראשונה של הכנסת ה-13 ב-13.7.1992: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל, האדם – האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם. הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם".

אסיים בשירו של יהודה עמיחי "המקום בו אנו צודקים".

קריאה נעימה.

המקום בו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.