מצב אוטומט

על סט של השקפות, שטיפת כלים, התנגדות לארנונה ובדיחה פרסית לסיום

אם אתה אמן שמאלן ברור שתצטרף לחבריך שהחליטו להחרים את היכל התרבות באריאל. אם אתה סתם שמאלן, תתמוך בהם בלי לחשוב פעמיים. אם אתה "לא פראייר" בכל פעם שיתקבל תשובה לשאלה "כמה זה עולה" מיד תתחיל להתמקח. אם אתה פרשן כדורגל תמיד תיכנס באמ-אמא של מאמן הקבוצה שזה עתה הפסידה. ילדים מסוג מסוים יענו על כל בקשה במילות הקסם "לא רוצה", ולאורך השנים נתקלתי גם באנשים מבוגרים שנותרו עם התגובה הרפלקסיבית הזו.

כולם כאחד עובדים במצב אוטומט. מתי שהוא במהלך החיים מגדירים זהות, מאמצים סט של השקפות, מחליטים על תכונות חיוניות ומכריזים על כמה עקרונות. לפעמים אפילו מגבשים אופי, אבל זה לא ממש הכרחי. העיקר שמעתה ואילך אתה מסודר, ויש לך תגובה מוכנה ומיידית כמעט לכל מצב והתרחשות.

בואו ניקח מקרה קל, אדם שמאמץ את הסט הבא: ימני, מסורתי, לא פראייר, חובב ספורט. עכשיו בואו ננסה לנחש מה דעתו בעניין חוק הנאמנות, את מי הוא מעדיף ב"רוקדים עם כוכבים – גילי שם טוב או קובי פרץ, כמה הוא תורם לאגודה למען הסרטן ואיזה קבוצת כדורגל הוא אוהד. לפחות שלושה מתוך ארבעת הניחושים נכונים, וגם זה רק בגלל שבית"ר לא משהו העונה.
עם סט של שמאלני, אתיאיסט, הומניסט וחובב מוסיקה קלאסית זה יעבוד באופן דומה על אותן סוגיות ממש, רק שבמקרה הזה כל הניחושים שלכם נכונים. זה תמיד הפועל תל אביב.
לסטים האלו יש פיתוחי מישנה, נקרא להם סמי-עקרונות. הכוונה היא לסרבנות מתוך עיקרון: אני כעיקרון לא מלווה כסף למשפחה ולחברים (אז למי כן?); "הכל אתה יכול לבקש ממני, רק לא כלים. כעיקרון אני לא עושה כלים" (רגע, וספונג'ה כן?); "כעיקרון אני לא משאיר טיפ במסעדה. קיבלתי חשבון? תודה רבה". הסמי-עקרונות הללו מאפשרים לבעליהם לעבור למצב אוטומט בכל פעם שהם מתבקשים לתת דבר מה לזולתם, או לעשות משהו למענם. כעיקרון, הם פשוט קמצנים ועצלנים.

מצב האוטומט הוא המצאה נפלאה. לפעמים קצת משעמם, אבל יעיל ואפקטיבי. הוא חוסך את הצורך לחשוב, לבדוק, להתלבט, ומאפשר להגיב במהירות. ההנמקות מוכנות מראש, אם אתה מיומן ובעל כישורים דרמטיים מינימליים תמיד תוכל להישמע צודק, מגובש ואיש עקרונות, בכל מקום תתחבר לאנשים שחושבים כמוך. והכי כיף, לעולם לא יבקשו ממך לשטוף כלים, או חלילה הלוואה של 50 שקלים.

ולמה אני נזכר בזה פתאום? בגלל שהמועצה מתכוונת עכשיו להעלות את הארנונה, ובעוד אני טרם גיבשתי דעה לגבי העניין, אוחזת בי קנאה יוקדת לנוכח מכריי הרבים שמגיבים מיידית בלי לבזבז שנייה. "חוצפה, יש גירעון, ישר שולחים ידיים לכיס שלנו"; "למה מה בכלל אנחנו מקבלים בשביל הארנונה הזאת"; "במקום להעלות מיסים שיקצצו קצת במנגנון"; "ובכלל, מה הוא עושה שם כל היום שמשלמים לו כל כך הרבה?".

אז כן, גם לי כואב שמעלים ארנונה (האמת, קצת פחות בגלל איזה אצבע וחתיכה מהרגל שהשארתי פעם בלבנון), אבל אני איטי. לוקח לי קצת זמן לגבש עמדה. גם כתושב אני רוצה ללמוד עוד, לדעת, לבדוק, לשמוע את מי שמחליט על ההעלאה. באמת יש מאיפה לקצץ? בראייה של 10 שנים אחורה, בכמה התייקרה הארנונה ביחס לשירותים ומוצרים אחרים שאנחנו צורכים? בטח פחות מעגבניות, מים ודירה בתל אביב.

אגב, זה בסדר גמור להתנגד להעלאת ארנונה משיקולים סקטוריאליים. נכים מתנגדים לפגיעה בזכויותיהם, הסקטור הציבורי מאיים בשביתה כדי שיעלו את שכרו, ותושבים כותבים עצומות כדי לחסוך כמה שקלים בחודש. זה פשוט עיקרון אצלם.

המענה האוטומטי

מצב האוטומט שתואר למעלה הוא בדרך כלל נשלט, ואפשר לצאת ממנו די בקלות, או לפחות להסוות אותו. רק שיש בחיים שלנו מקום אחד שבו אוטומט זה אוטומט, ואללה יוסתור איך שלפעמים זה לא מתאים.

אני מתכוון, כמובן, למכשיר הסלולרי שלנו, על הרינגטון, הפאן-טיון והמשיבון שבו. כמה פעמים באתם לנחם אבלים ואיזה מכשיר התעורר בצלצול עליז ורעשני? וכשמתקשר אליכם מישהו חשוב, מה אתם מרגישים לגבי הפאן-טיון האווילי שהורדתם? וכמה פעמים השאירו לכם הודעה בלתי מובנת בעליל, עד שירד לכם האסימון והבנתם שהבנאדם עונה להודעה המתחכמת שהקלטתם במשיבון? ולחילופין, אם ההודעה שלכם רצינית, כמה פעמים ננזפתם על ידי חברים על עודף הרשמיות והיעדר המגניבות?

קחו למשל את האופנה שרווחה פעם להוריד מענה משעשע. חבר שלי נדלק והעלה לעצמו אחד כזה, מין התחכמות מלאה סטריאוטיפים במבטא פרסי כבד. חודשים ארוכים אחר כך קיבל טלפון ממנהל כוח אדם בחברה גדולה, נחשו מאיזו עדה. ונחשו גם אם הוא התקבל לאותה עבודה.