לפי רמת ניהול הקמפיינים של המתמודדים בכפר ורדים, מפחיד לחשוב מה יקרה כשאחד מהם יצטרך לנהל יישוב
הבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו בעוד קצת יותר מ-60 יום, ובכפר ורדים כמעט שום דבר אינו קורה. כל חמשת המתמודדים לראשות המועצה מתמקדים בעיקר בחוגי בית, פה ושם איזה פוסט בפייסבוק (שלרוב מתייחס לאותם חוגי בית), ובזאת פחות או יותר מסתכמים הקמפיינים. לא שלטים, לא פרסומים במדיה (המעט שנעשה היה בעיתונות אזורית דווקא), לא טלפונים לתושבים ובטח שלא הפנינגים צבעוניים או יוזמה מדליקה כלשהי.
בגזרת היצירתיות קרן דרוקמן אדיב הבריקה עם הזמנה לקפה אישי בברושור שהוצמד לשמשות המכוניות בכפר, וכלל גם שקית קפה. אפשר להתווכח על האפקטיביות, אבל לפחות יש כאן אחת שמנסה לחשוב קצת מחוץ לקופסה. היתר, כמו שנהוג לומר במשחקי כדורגל, נמצאים עדיין בשלב הגישושים. ובכדורגל, אגב, המשחקים האלו מסתיימים תכופות באפס אפס משעמם.
בשבועות האחרונים הצטרפתי לשני חוגי בית. האחד של עו"ד עופר כהן בסלון הנעים של בית משפחת גרטלר; והשני של יורם איילון על הדק הנאה בבית משפחת רודקו. בשני המפגשים יש כיבוד נחמד ואווירה מאוד תרבותית, גם כשעולות שאלות קשות.
הנושאים דומים: הבעיה הדמוגרפית ושלב ג', הצערת היישוב, טיפוח הכפר, בינוי, הטבות המס, חילופי השטחים עם מעלות ויוזמות שונות. שני המתמודדים מפגינים בקיאות בחומר, אבל כהן מתנהג יותר כמו סטודנט במבחן מאשר מישהו שמתכוון להוביל ולהנהיג. הוא מציג פתרונות לנושא שלב ג' (אחד מהם מאוד בעייתי בעיניי), מגן על חילופי השטחים עם מעלות, מציג תוכניות שונות, אבל מתקשה להלהיב או לעורר. העובדה שהוא נצמד למצגת ולכסא, רק מחדדת את התחושה.
בגזרת היוזמות החדשות דווקא יש לו כמה רעיונות מעניינים, כמו הקמת מתחם אמנויות למשל. אבל עד שהוא מגיע אליהם, הקשב יורד וכל אחד מעשרים ומשהו הנוכחים מנסה להשחיל שאלה, תובנה או השקפה משלו.
איילון מפגין קצת יותר ביטחון, מנהל שיחה חופשית עם הצצה לדף שהכין, ומדבר בטבעיות על "סגנון הניהול שלי". זה לא שגילינו כאן איזה ברק אובמה מקומי. מי שמחפש להט, ברק בעיניים, אנרגיות והתלהבות, לא ימצא אותן בחוג בית של איילון. הסגנון רגוע ושקט, אבל ניתן להבחין בניצוצות של כריזמה.
בנוסף לנושאים המתבקשים, איילון מדבר על מיתוג הכפר ומקדיש לטעמי קצת יותר מידי לנושא הניקיון וחזות הכפר. הקהל דווקא מגיב בהסכמה, עד שאחת האורחות מתרעמת ומזכירה לכולם בתקיפות מנומסת, שבעצם "אנחנו מתגוררים ביישוב מטופח ונקי, תענוג להסתובב ברחובות, ומהדיבורים כאן אני לא מזהה את הכפר שלי".
בניגוד לכהן, שבחר במוטו של קהילתיות, לאיילון אין חזון מהודק ומגובש. אחד המסרים המרכזיים שלו הוא "לשמור על הקיים ולשפר אותו", לא בדיוק האופוזיציונר הלוחמני שניסה להיות בשנים האחרונות.
איש מהמתמודדים לא פרסם מצע או תוכנית עבודה מסודרת בכתב. בינתיים הכל דיבורים. אני יודע, אנשים לא נוטים היום לקרוא מסמכים ארוכים, אבל בכל זאת, אתה רוצה להיות ראש מועצה? גלה קצת רצינות וכבד את הבוחר שבכל זאת רוצה להעמיק.
היחיד שפרסם משהו כתוב היה עופר חלה, שהעלה לעמוד הפייסבוק שלו מינשר טקסטואלי ברובו. לנוכח גיבוב הסיסמאות הריקות שמופיעות בו, כבר לא בטוח שזה עדיף. הנה דוגמה מייצגת מסעיף החינוך: "טיפוח החינוך והתרבות כמפתח לעיצוב קהילה בריאה ותוססת, העלאת איכות החינוך ע"י פיתוח, גיבוש ויישום תפיסה חינוכית מערכתית". ובחיי שבחרתי את הסעיף הכי הפחות קלישאתי.
אייל שמואלי, שהתחיל את הקמפיין שלו באירוע מרשים, מתמקד אף הוא בחוגי בית. בדף הפייסבוק שלו הוא מעלה תמונות עם כיתוב בנוסח "היה מצוין", או "פשוט אוירה טובה וכיף גדול להיפגש". אני מסכים, כיף לפגוש אנשים. אבל בשביל זה צריך את כל הווג'ראס של מערכת בחירות?
נדמה לי שניהול יישוב הוא משימה מורכבת יותר מניהול קמפיין. זו בטח משימה שדורשת יצירתיות, עשייה, עומק, יוזמה וכריזמה. ואם זו רמת ניהול הקמפיינים של המתמודדים, קשה להיות אופטימי לגבי הרגע בו אחד מהם ינהל יישוב.
