מתי חזה מאיר אריאל המנוח את תרבות הריאליטי ולמה חשוב שתהיה המשכיות לפסטיבל לימוד בגליל
את ההנאה הרבה ביותר הפקתי דווקא מ"השיעור" השלישי. העביר אותו איש חינוך צנוע, מקסים וחכם בשם אורי הייטנר והוא עסק בהיבט אחד בשירתו של משורר ענק: "בין עבודה כעבדות לעבודה כגאולה בשירתו של מאיר אריאל".
ישבנו כעשרה אנשים עם הייטנר, וניתחנו שלושה שירים של אריאל, כולם מהאלבום "רישומי פחם". אחד מהם, "חיית הברזל", חוזה ממש במדויק את תרבות הריאליטי. השיר כולו מתייחס לחזון דניאל, הרואה בחזונו ארבע חיות העולות מן הים, שכל אחת מסמלת תקופה בתולדות האנושות, והרביעית – חיית הברזל, היא דורסנית במיוחד, ואריאל רואה בה כמי שמסמלת דווקא את התקופה שלנו.
השיר, שנכתב בתחילת שנות ה-90' (האלבום יצא לאור ב-1995) מדבר על "המגדלים המשוננים הנוגסים בתכלת", על התקשורת שמנסה לשלוט בציבור במסווה של חופש דיבור, על ההמונים שרצים "הלומי פטישוני כסף סמויים" כדי לשרת את המכונה המשומנת וכאמור, למרות שהז'אנר עוד לא נולד אז, גם על הריאליטי, זירת הגלדיאטרורים המודרנית. השכלול בגרסה העכשווית הוא יכולתו של הצופה לחזות בו זמנית במספר זירות ואף לחסל את הלוחמים בזירה "בלחיצת כפתור".
הנה השורות הרלוונטיות בשיר:
…
מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור
…
עד כאן אריאל, ואני הקטן מוסיף: בעודנו יושבים על הכורסה, מסמסים והורגים בלחיצת כפתור, הופכים את עצמנו לחיות טרף ולגלדיאטורים, אנחנו נכנסים למעשה לתוך הזירה. וכשאתה בתוך הזירה, אתה יכול לא רק להרוג, אלא גם לההירג.
***
השיעור הזה התקיים במסגרת "פסטיבל לימוד בגליל", אירוע שהפיקה "עמותת הגליל לחינוך ערכי – שורשים", בניהולו של ד"ר מרק רוזנטל, יחד עם קואליציה של ארגונים נוספים ומתנדבים. הפסטיבל עסק בנושא "יהדות, ישראליות וצדק חברתי", והתקיים בבבוקר יום שישי של סוף מאי באורט בראודה בכרמיאל בהשראת המנהג היהודי של תיקון ליל שבועות.
הפסטיבל כלל יותר מ-20 אירועים: שיעורים, הרצאות, פאנלים, מופעים ועוד. אירוע הפתיחה היה דיון בהשתתפות המחזאי יהושע סובול ואיש התקשורת והסופר דב אלבוים בהנחיית ד"ר ענת ישראלי מהעמותה. לאחר מכן התקיימו שני סבבים של הרצאות (שונות) כשהקהל יכול לבחור בכל סבב אחת מתוך כעשרה אירועים. בסופו של יום התקיימו שתי קבלות שבת – למבוגרים ולמשפחות, ובהפסקות התקיימו מופעים של הקרקס היהודי ערבי "קרקס גליל".
בעמותה עבדו על האירוע הזה במשך שנה שלמה, כשאת הפרויקט מובילה טובה סחר ושותפים לו גופים נוספים מהאזור העוסקים ביהדות וישראליות כמו מרכז תמורה, מכון הרטמן, המדרשה באורנים, מכון גנדל וקהילות בתי הכנסת הרפורמי והקונסרבטיבי בכרמיאל.
התוצאה הייתה ממתק אינלטקטואלי אקטואלי מגרה ומעורר מחשבה. מהדיון ציפיתי למען האמת לקצת יותר, והרצאה נוספת בה השתתפתי (שדווקא משכה כמה עשרות משתתפים) הייתה מעניינת למדי אך לא יותר מזה. ועדיין זהו אחד מאירועי התרבות החשובים והמספקים בהם הייתי לאחרונה.
יוזם האירוע, הרב החילוני דובי אביגור מארגון "תמורה", הביע בדברי הפתיחה שלו סיפוק מכמות האנשים שהגיעו. מדובר בכ-150 איש להערכת אנשי העמותה, קצת יותר בהערכה הצנועה שלי. בעיניי האירוע הזה ראוי למספר משתתפים גדול הרבה יותר.
השילוב של תרבות, מורשת יהודית וישראלית, תפיסות עולם הומניות, העצירה למחשבה מהותית על מה שקורה כאן, משקל הנגד לתרבות הריאליטי – כל אלה ראויים לחשיפה רחבה יותר ולמעורבות גדולה יותר של הציבור הרחב.
כדי שהממתק הזה יהפוך לארוחה של ממש צריכה להיות לו המשכיות. אני מיחל שלאנשי העמותה יהיה כוח להפיק אירוע שכזה לאורך שנים, שמספיק אנשים וגורמים באזור יסייעו לו ושהקהל יצביע ברגלים ויגיע במספרים גדולים יותר.
ומה באשר לחיית הברזל? על פי חזונו של דניאל היא תזרע הרס וחורבן אך גם עליה נתגבר. ובלשונו של מאיר אריאל:
…
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת
והשאר בציפורני נחושת דורסת
ועשר קרנים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה
וצצות בה כעיני בני אדם
ופה מדבר גדולות מתרברב
סופה להתקטל ולהתחרב
…
אולי אירועים מסוג זה יקרבו את קטילתה של חיית הברזל.
