טוענים שהקורונה מביאה איתה גם טוב. מבט אמיץ על מה שקורה מגלה שגם לוירוס הקטלני אין מספיק כוח כדי להעביר מהעולם כמה רעות חולות אחרות
מרגע שפרצה הקורונה לחיינו טוענים רבים כי היא תביא איתה גם הרבה שינויים לטובה. בתרבות הצריכה, בהבנה שצריך לשמור על כדור הארץ, בפוליטיקה, בקשרים המשפחתיים ועוד ועוד.
בפרספקטיבה של כמעט חצי שנה, ובעזרת צוות המומחים שלי (קוראים לה מיכל) ניסיתי לבחון אילו מהתקוות לשיפור נשענות על בסיס מציאותי. ספוילר: שום דבר לא הולך להשתפר באופן מהותי בזכות הקורונה.
תרבות הצריכה – מכה קלה בכנף
"אולי בזכות הקורונה ייפסק קצת המרוץ המטורף הזה לקנות, ולקנות עוד, מהמותג ההוא ומהמותג הזה, ולאכול בהדוניזם אינסופי, ומהצד השני לייצר ולייצר ולייצר כדי להשביע את המפלצת שקונה. וכמובן להרוויח. ולהרוויח עוד, ועוד יותר. ולהיות מיליונר. בעצם מיליארדר. הנה, הקורונה מלמדת אותנו שאפשר להסתפק במועט, ליהנות מהדברים הפשוטים, ללבוש את הג'ינס של השנה שעברה, ואפילו את זה שלפני שנתיים. יודעים מה? אפילו לקנות בגדים יד שנייה. אפשר לנוח קצת".
המונולוג הזה אמנם מומצא, אבל לא לגמרי. זו רוח הדברים של כמה אנשים ששמעתי באופן פרטי, וגם בתקשורת.
האמנם? הלך הרוחות המרכזי, המיינסטרים, מלמד ששום דבר לא הולך להשתנות בעניין. זה מתחיל מלמעלה ומחלחל במהירות לכל חלקי העם. כשראש המדינה הכריז על פתיחת הסגר אחרי הגל הראשון, הוא הורה לנתיניו "תעשו חיים". עכשיו, כשהוא מחלק כסף לכל אזרח, זה כדי "להניע את גלגלי הכלכלה". כשמהדורות החדשות רצו להמחיש את הפגיעה הכלכלית, הכתבים רצו לקניונים ולמרכזי הקניות הריקים כדי להמחיש את השבר. זה כנראה לא מקרי שהצעקות הרמות ביותר שנשמעו אז היו מצדו של בעל רשת אופנה מובילה, שרגע לאחר מכן רץ לחלק לעצמו ולבני משפחתו דיבידנדים שמנים.
במשפחות שנפגעו כלכלית ילדים מתחילים לעבוד כדי שיוכלו לרכוש לעצמם את הג'ינס הממותג והמילה האחרונה בעולם הגיימינג. לאבי המשפחה עומדות דמעות בעיניים כי "אני רגיל לקנות לילדים כל מה שהם מבקשים"; והאם שבורה נפשית כי אין לה כסף למתנת יום הולדת לחבר של הבן. כלל לא עולה על דעתה ליצור משהו או להסתפק בכרטיס ברכה מושקע.
ובכלל, אף אחד לא באמת מדבר על שינוי אורחותיו. כל מה שאנחנו רוצים זה לחזור למה שהיה לפני הקורונה. עובדה, ברגע שהסגר השתחרר אנשים (גם אני, ברור) חזרו לרכוש ולצרוך כמידת יכולתם וקצת יותר, לחגוג בענק ולנפוש בסטייל (אבל אבוי, בעיקר בארץ). זוכרים את התור באיקאה?
כנראה שיהיה מיתון ממושך. משפחות רבות נפגעו באמת מהקורונה. אבל הנרטיב השולט הוא כמיהה עמוקה למה שהיה. אז המיתון הזה יחלוף, התיאוריות הקפיטליסטיות יוכיחו את עצמן שוב, והאנושות תחזור לצרוך כאילו אין מחר (ויש).
אולי, בשוליים, יהיו כאלו שקצת יצמצמו, יקנו יד שנייה כערך ולא בגלל שזה וינטג', או יסכימו לשלם טיפונת יותר כדי שהכסף יילך לשכן השורד שלהם במקום לטייקון או לתאגיד החזירי שמוכר מוצר דומה במחיר נמוך יותר. אבל מבחינת תרבות הצריכה האובססיבית, זו תהיה לא יותר ממכה קלה בכנף.
איכות סביבה – המזהמים החזקים ינצחו
אני זוכר איך בתחילתה של המגיפה נחשפנו כולנו לשמיים נקיים, למדדי זיהום אופטימיים ואפילו למי אוקיינוס צלולים יותר. הסגר העולמי צמצם מאוד את פליטת גזי החממה בזכות השיתוק הנרחב של התחבורה והתעשייה. ויזואלית, התוצאות היו מיידיות.
למרבה הצער זה נקודתי. הכמיהה לחזור למה שהיה תחזיר אותנו גם לפגיעה האנושה בכדור הארץ. אני קורא על אלו שטוענים שעברנו את נקודת האל חזור ודוהרים ביודעין לאובדן החיים בכדור, וגם את אלו שמרגיעים. איכשהו, חוזי השחורות נשמעים לי אמינים ומבוססים יותר מדעית. בקווים גסים, נראה שהתמונה היא כזו: בעוד מאה שנה יהיה כאן נורא ואיום, ובעוד 200 שנה לא ברור אם יהיה מין אנושי. רבים מהמינים החיים בכדור הארץ ייכחדו. הפחתת פליטת גזי החממה צריכה להתבצע באופן מיידי, וגם אם זה יקרה – יש מצב שאיחרנו את הרכבת.
למה זה לא קורה? הגורמים המזהמים הם בעלי כוח רב מידי, הציבור עוד לא מבין שהמצב באמת קריטי, ואלו שמבינים מתנהגים באדישות במקום להכריז מלחמה רבתי.
האם הקורונה תשנה את זה? ובכן, לא. בשביל להבין את זה, די להביט בערימות הזבל שמשאירים המטיילים, לשמוע את טראמפ ואת דומיו, לראות עד כמה נושא איכות הסביבה נדחק (שוב) לשולי החדשות והעניין הציבורי (הלו, יש לנו עכשיו מגיפה על הראש, למי יש זמן לגזי חממה ושכבת האוזון?), ועד כמה המין האנושי מתכוון להמשיך לצרוך ולייצר. וכל דבר שמייצרים כרוך בייצור זבל כתוצר לוואי, ובסופו של דבר הופך לזבל בעצמו. גם כאן, השאיפה הגורפת לחזור ל"מה שהיה" עלולה להיות הרסנית.
פוליטיקה – אולי ביבי ייעלם
בניימין נתניהו לא יכהן לנצח כראש ממשלה. גם לכושר ההישרדות שלו ושל בני משפחתו יש תאריך תפוגה. ההפגנות הסוחפות ברחבי הארץ, כתבי האישום, מחדלי הקורונה, המפה הפוליטית הבלתי אפשרית – משהו מכל אלו יגרום לו בסופו של דבר ללכת, אולי אפילו בקרוב.
אבל השאלה האמיתית היא מה יקרה לרוח הישראלית. האם תהיה זו רוח של כבוד הדדי, הכרה בזכויות של מיעוטים וקבלת השונה; או רוח של בדלנות, פילוג, התנשאות, שנאה ו"אנחנו עם סגולה". האם המשאבים הלאומיים יופנו להשכלה, תרבות, חיזוק השכבות החלשות ופיתוח התשתיות הלאומיות, או שמא לסקטורים חזקים, ארגונים שהשליט חפץ בתמיכתם ולביצור מעמדם של אילי הון, שיודעים להכיר תודה ביום פקודה. האם הערכים שנקדם יהיו של העמקת הידע, התפתחות אישית והרחבת אופקים, או של פונדמנטליזם, כפייה וקיבעון מחשבתי.
גם בנושא הזה אין בקורונה שום בשורה. אפילו מפגיני בלפור, שראויים לכל שבח על התמדתם, יודעים שההישג המקסימלי האפשרי הוא סילוקו של ראש הממשלה מתפקידו. המסרים מתמקדים בעיקר בכלכלה ובמחלה. אולי המיקוד הזה הוא מה שמחזיק את להבת המחאה, אבל שינוי מהותי לא נמצא ברשימת הדרישות, וגם לא בקונצנזוס של המפגינים.
כדי שיהיה בישראל שינוי פוליטי מהותי, צריך להתחיל תהליך הרבה יותר עוצמתי אפילו מהמגיפה הזו. ושוחריו של השינוי הזה צריכים להבין שמדובר בתהליך רב שנים, ולמקד את העשייה לא בזירה הפוליטית, בפוסטים נרגשים או מאמרים מנומקים בתקשורת; אלא בעשיית שטח עניפה, משמעותית וחכמה.
אולי המשפחה
כשיורדים קצת לרמת הפרט, מגיעים לטענה שהקורונה עשויה לחזק את התא המשפחתי. אולי. שמעתי על מקרים הפוכים, אבל אני בהחלט מכיר מקרים בהם הקורונה תרמה לקשרים זוגיים והוריים. נדמה לי שאפילו אצלנו בבית קיבלנו קצת יותר זמן איכות, אבל חושש שגם זה קצת זמני. במיוחד עכשיו, כשליגת האלופות חזרה.
