מבטיהם הצטלבו

ראש המועצה ועורך העיתון יצאו לסיבוב בכפר ותוך כדי ניהלו דיאלוג על עניינים ברומו של כפר. בתפריט: תאנים ורימונים, אפקט החממה, מורכבות החיים בגליל, געגועים לחבר, תרבות, תיירות וקצת שורשים

פרולוג

כשהרעיון ל"כתבת חג" משותפת עלה, העיתונאי שבינינו קצת הסתייג. אחר כך נזכר שכתיבה בצמדים הפכה לעניין די אופנתי לאחרונה, ומצד שני הצמדים נחום ברנע ושמעון שיפר, ישראל אהרוני ונירה רוסו, דנה ספקטור ורענן שקד ואפילו לונדון וקירשנבאום עובדים בכלי תקשורת אחרים. נסתפק אפוא בעבודה משותפת של עורך העיתון וראש המועצה. וככה נולד הרעיון של טיול משותף, כשכל אחד בוחר כמה אתרים ככל שיספיק לנו הזמן, עם שיחה רלוונטית בכל נקודה. העיתונאי התרצה, ובחר שלושה מקומות משלו. הזמן הספיק לנו למקום אחד שבחר העיתונאי וחמישה שבחר הפוליטיקאי. טוב, הוא גם נהג.

קווים לדמותם

עורך העיתון הוא אייל כץ, עבר לכפר מהשרון לפני כעשר שנים,  ובמקור מחולון (במלעיל ובשורוק). הוא אמנם יצא מחולון, אבל כפי שהוא מעיד חולון עוד לא יצאה ממנו, וכפי שהוא מעיד "ההוא מהכפר שמקלל? זה אני". מאמין שעדיף ללכת מאשר לרוץ, ועדיף לאכול מאשר ללכת. לגבי סלוגן מתאים הוא מתלבט בין "אם אוכלים לא הולכים" לבין "אם יש ארוחה אין הליכה".

ראש המועצה הוא סיון יחיאלי, עבר לכפר מנס ציונה לפני 22 שנה, צועק בעיקר כשצריך, לצערו מול משרדי הממשלה תמיד צריך. רץ ריצות ארוכות, אוהב לטייל, ומנסה להסביר שהוא מנביט עכשיו בשביל העתיד.

שניהם מאמינים שתרבות היא ליבה של קהילה, תומכים בסביבה ירוקה. העורך במהות הוא עיתונאי, ראש המועצה במהות הוא הייטקיסט, ושניהם חוטאים בכתיבה. 

בבוסתן

התחלה מתוקה

התחנה הראשונה שלנו היא בוסתן מניב של תאנים ורימונים בקצה רחוב האיריס, קרוב מאוד לביתו של ראש המועצה הקודם. עצי התאנה עמוסי פרי, וחלק מהתאנים רכות וטעימות. אנחנו זוללים ומשוחחים. מתחילים בויכוח אם זה סוף עונה או רק תחילתה, ומגיעים להסכמה ששנינו לא בוטניקאים דגולים.

סיון: זה שטח ציבורי שהמועצה נטעה בו עצים לפני כ-10 שנים. היום תראה כמה יפה פה, וכולם יכולים לבוא, לקטוף וליהנות.

אייל: באמת פינת חמד. רק שלא יקחו הביתה, שיאכלו פה במקום ושישאירו לאחרים.

סיון: זו חשיבה כמה שנים קדימה. נטעו כאן לפני הרבה שנים ועכשיו זה משרת דורות אחרים. במשך שנים סוניה ואני היינו לוקחים את הילדים למקומות בגליל עם תאנים שאפשר לקטוף. בעמוקה, למשל, יש הרבה עצי פרי.

אייל: עד עמוקה בשביל תאנים?

סיון: אתה אומר שזה מוגזם בשבילך? אז הנה, יש לך כאן. לפני שבוע הייתי כאן עם הילדים וקטפתי רימונים, והיה נורא יפה. וזה לא עניין טריוויאלי לעשות היום דברים שישפיעו לטווח ארוך, ואני לומד מזה וחלק גדול מהחשיבה שלי הוא לכוון לטווח ארוך.

אייל: אז הבחירה הראשונה שלך היא בכלל סימבולית.

סיון: כן. קודמיי נטעו ואני אוכל. אני נוטע היום כדי שממשיכי יאכלו.

בכביש

בשבחי הצל

בדרך לנקודה הבאה סיון ממשיך לדבר על הבוסתן: בניגוד למה שנהוג לחשוב, לפעמים זה נכון שנתערב בטבע. אם זו התערבות מבוקרת, נכונה ועניינית, אז זה נכון. האדם הוא חלק מהטבע, יש צעדים מתקנים ויש צעדים מונעים.

אייל: כן, אבל במונחים של חשיבה ירוקה, יש כמה דברים בכפר ורדים שיהיה לנו קשה להגן עליהם. וזה מתחיל מהבנייה הנמוכה.

סיון: אבל תראה כמה צמחייה יש בכפר ורדים, כמה עצים נותני צל.

אנחנו עוצרים לרגע, מרגישים את הבדלי הטמפרטורה בין קטע מוצל בכביש לקטע שטוף שמש.

סיון: הכביש השחור אוגר חום ופולט אותו בתדר שונה, כזה שלא יוצא מחוץ לאטמוספירה. זה בדיוק אפקט החממה. הכביש הוא גם גורם מאוד דומיננטי לטמפרטורה הסביבתית כאן ברחוב. עד אמצע הלילה נפלט ממנו חום. וככל שיש יותר צל, יותר עצים, אנחנו ממתנים את התופעות האלו.

תצפית מקומית

העתיד בהתהוות

העצירה הבאה שלנו היא ברחוב כרמל, בתצפית על הוואדי הקסום, כולל הבית הפרטי של סיון, והאזור המתפתח של חטיבת הביניים.

סיון: נטענו לאחרונה בוואדי הקסום, וגם לכך היו התנגדויות. אתה יכול לראות מפה נטיעות מלפני כמה שנים, איך העצים נותנים צל ומשתלבים בנוף.

אייל: אנחנו רואים את בניין המארג, שנבנה על אדמות מועצה בניתנו ללא תמורה כספית. עד כמה המועצה באמת נהנית מהמבנה?

סיון: הוא משמש אותנו המון ובצורה אופטימלית. מתקיימים שם הרבה מופעים ופעילויות, ואנחנו משתמשים באולם באמצעות הקתדרה.

מהנקודה הזו רואים היטב את כל הקריה המתוכננת. מעל המארג מתוכנן פארק, אחריו בית ספר תפן, בינו לבין החטיבה ייבנה אולם הספורט הגדול ומעל החטיבה בית הכנסת של המניין המשפחתי.

תצפית אזורית

גבוהים אך לא מתנשאים

אנחנו נוסעים לאורך רחוב מירון, חולפים ליד עוד עצי פרי שניטעו לצד הרחוב, פונים לשביל עפר ומגיעים לנקודת תצפית נוספת, החולשת יפה על המון נוף, מהר מירון במזרח ועד חוף הים במערב. השטח המיועד לבניית שלב ג' של כפר ורדים, בסמוך לכביש תרשיחא עין יעקב, נראה אף הוא בבירור.

בטווח הקרוב יותר רואים בית שבנייתו לא הסתיימה ואיש לא גר בו, אך על הגג מסודרת זולה לתפארת. לאייל יש הרגשה ששמע כמה סיפורים על הזולה הזאת.

סיון נוהג לבוא לנקודה הזו עם קבוצות מחו"ל ולהסביר להם על המורכבות שבדו קיום.

סיון: מכאן אתה רואה את כל המורכבות גם מבחינת המארג האנושי וגם בגלל שיש פה 6,000 תושבים שיש להם משקל סגולי באזור. זה מסר שאני מנסה להעביר למדינה ולממשלה שלרוב מבינים אותו, אבל לצערי ההבנה הזו לא תמיד מתורגמת לכסף. יש פה הון אנושי פנימי שהערך שהוא נותן לסביבה לא הולך לאזור המרכז, אלה לגליל.

אייל: אתה אומר שיש הבנה, אבל מה שאתה אומר יכול להתקבל גם כסוג של התנשאות.

סיון: אני לא קיבלתי תגובות שכללו את דימוי המתנשא והמנוכר שיש לעתים לתושבי כפר ורדים. טוביה מורג ז"ל, שהיה כלכלן, חישב כיצד ההכנסה שתושב כפר ורדים מכניס לאזור ולא הולכת למרכז תורמת לצמיחה של האזור. בשנים האחרונות הגליל המערבי צמח יותר מהמזרחי, וזה בעיקר בזכות ההון האנושי.

אייל: או שאולי היה לו יותר לאן לצמוח.

סיון: מהנקודה הזו אתה רואה את כפר ורדים, את תרשיחא ואת מעיליא. אם תפנה את המבט לאחור תראה גם את ינוח. מכאן אתה מבין א. כמה זה מורכב, ו-ב. כמה זה חשוב. אחד האתגרים אם לא האתגר, הוא איך להשתלב באזור. השתלבות נכונה ושיתוף פעולה יכולים לאפשר לנו ליהנות גם מהיתרונות של אזורים אורבניים. אם יש היכל תרבות יפה במעלות, עם הצגות תיאטרון, זה משרת אותי גם בכפר ורדים. אנגלי ממוצע נוסע שעתיים לאופרה בלונדון, וזה בסדר.

אייל: לפי התפיסה הזאת, למה שכפר ורדים לא תהיה שכונה של מעלות?

סיון: כפר ורדים הוא יישוב עם מרקם חברתי חילוני ליברלי, ומעלות הוא יישוב אחר. סביר להניח שלא כל מי גר בכפר ורדים יעבור למעלות, אלא למצפים. גם אני וסוניה (יחיאלי, אשתו), התלבטנו בזמנו בשאלה הזו.

אייל: גם במקומות אחרים יש שכונות שהן חילוניות, דתיות וכדומה.

סיון: על פי כל מיני מדדים גודל אופטימלי של קהילה נע בין 12 ל-8 אלף תושבים, ואנחנו לא רחוקים מזה. עם פיתוח ושיווק קרקעות ועם שלב ג' נגיע ל-12,000 תושבים.

גבעת האנטנה

געגוע ומתנה

בדרך לתחנה הבאה אנחנו נוסעים ברחוב רותם. סיון: חבר שלי, עידו כהן ז"ל, התגורר פה. אני קניתי מצלמה ועידו היה חובב צילום. סיכמנו שכאשר ירגיש יותר טוב נעשה טיול בטבע.

אנחנו עולים לגבעת האנטנה ומשם לשביל שעובר מאחורי רחוב רותם.

סיון: למרבה הצער המצב לא השתפר, אבל עידו לא ויתר. יצאנו לחצר האחורית שלו ומשם לשביל הזה ועשינו צילומי טבע מדהימים. פשוט בחצר האחורית. תראה, יש פה עצי ערמונים, ורק מעטים יודעים עליהם. זה סוג של מתנה, החיים בתוך הטבע. כאן אנחנו במתחם עירוני, בין בתים לבין הרחוב הראשי לבין עוד בתים ובית הספר, וזה ממש חיק הטבע. ואני יכול להראות לך עוד הרבה כאלה בכל הכפר. בחרתי בפינה הזו כי כאן צילמנו בשעת אחר הצהרים ציפורים וזה זיכרון יפה שיש לי עם עידו.

צריף האמנים

על תרבות ותיירות

זו הבחירה של אייל. אנחנו מגיעים למתחם ומתיישבים באמפי הקטן, בו יכולים לשבת 60 ואפילו 70 איש.

אייל: כמה אירועים היו באפמי במהלך הקיץ האחרון?

סיון: אני יודע על ערבי שירה. אבל אם מדברים על תרבות, המועצה לא צריכה להיות היזם המרכזי. המועצה היא גורם מאפשר, תומך. גם עיריית תל אביב איננה היזם העיקרי של התרבות בעיר.

אייל: אבל אנחנו באיזשהו מקום בין תל אביב לבין קיבוץ, שבו רוב הפעילויות יזומות על ידי היישוב. ועיריית תל אביב היא אולי לא היזם העיקרי של תרבות, אבל יש לה מדיניות, ותקציב, והיא יוזמת לילה לבן ופילהרמונית בג'ינס ועוד. בכפר יש התארגנויות שנקרא להן פרטיות. זה גם תרבות, למה לא לתמוך בהן יותר?

סיון: גם בכפר ורדים יש אירועים שאנחנו יוזמים. היו מופעי קיץ, השנה היו הרבה פעילויות לילדים ולנוער בקיץ ועוד. אנחנו פועלים למען האינטרס הציבורי, ונהיה מעורבים רק באירוע שפתוח לכלל הציבור. אם איזה חוג שוחרי מדע מקיים פעילות והיא פתוחה לכלל הציבור, אעזור להם. אבל אני לא יכול להיות מעורב בקבוצת תושבים שמארגנת הרצאה לחוג סגור.

אייל: אתה מציג את עצמך כפסיבי לגמרי.

סיון: אני ממש לא פסיבי. אנחנו מקיימים כל הזמן דיאלוג עם האומנים, עם קתדרה, עם 50+. יש הרבה תרבות בכפר. קתדרה שייכת למועצה, וגם גיל הזהב. ועד האמנים לכאורה הכי פחות שייך למועצה, אבל אנחנו עושים יחד איתם אירוע מאוד גדול בסוכות, ואלו מטרות ראויות.

אייל: אתה מדבר על התערוכה שפתוחה לכל הציבור.

סיון: נכון. תערוכה שפתוחה לכל אחד זה דבר אחד, ומכירה שפתוחה לכל אחד זה דבר אחר.

אייל: וגלריה טל? זה גוף לגמרי פרטי, אבל הוא לא עוסק במכירה.

סיון: יש בינינו שיתוף פעולה מלא.

אייל: וגלריה של זוג אומנים שאולי רוצים גם למכור עבודות?

סיון: סיפור האומנים והצימרים הוא חשוב ומורכב. אני בהחלט רוצה לייצר אמירה של כפר תיירות ואמנות, אבל זה לא פשוט לייצר תוכנית אמיתית ברת ביצוע. לשם הדוגמה, נניח שאני עושה פרסום לעניין, אז בעצם לקחתי קצת ארנונה שלך ותרמתי לבעלי צימרים. זה מה שאתה רוצה?

אייל: התשובה האינסטינקטיבית צריכה להיות מה פתאום, אבל אני לא בהכרח מתנגד. כי צימרים, וגם אמנים, אלו גורמים שיכולים להביא מסות של אנשים לכפר, ובכך לתרום לכלכלתו, לתדמיתו ובעקיפין לרמת החיים בו.

סיון: האמנים באמת מקבלים את המבנה הזה, והמועצה נושאת בכל עלויות התפעול והתחזוקה שלו.

אייל: ומעבר לזה, הם נהנים מעוד תקציבים? הרי לפני כמה שנים הכרזנו על עצמנו ככפר תיירות ואמנות, לא?

סיון: אני לא ראיתי תכנית אמיתית, וזה יכול לקרות כשיושלם שלב ג', שיש בו תב"ע של צימרים ושטח שמיועד למלון כפרי.

אייל: למה לא להתחיל עכשיו?

סיון: היו ניסיונות שלא עבדו. הנושא בחשיבה ולא הבשיל למשהו אופרטיבי.

אייל: כפר תיירות זה לא רק העניין של הלינה. זה גם מקום שמטיילים בו, ויש כמה דברים נחמדים בכפר, כולל המוזיאונצ'יק וגן אבני דרך שפה לידינו.

סיון: במובן הזה הרבה יותר נכון לדבר על האזור מאשר להפוך את כפר ורדים לאתר תיירות פיקטיבי. אם מישהו מגיע מהמרכז לכאן, אני רוצה שיראה את גן הפסלים של תפן, את אגם מונפורט, פקיעין, מבצר מונפורט וגם את המוזיאונצ'יק. הגליל המזרחי עובד כבר שנים בחשיבה אזורית ולכן הוא מצליח. עכשיו מתחילה חשיבה כזו גם בגליל המערבי. לא מזמן הייתה סדנת תכנון בהשתתפות האשכול ומשרד התיירות. התחלנו לדבר על טיולי אופניים אזוריים, למשל. הרעיון הוא איך אני ממקסם את היתרונות של כפר ורדים באזור ופחות איך אני מעמיד את הכפר כנקודה בודדת.

אייל: אבל עד שזה יקרה, לא כדאי שנתחיל קצת?

סיון: זה כבר קורה. הייתה סדנה והדברים קורים. אתה מצפה ממני שאסתיר את כל מה שיש בסביבה, אבל אני לא מתחרה במעלות, אני מתחרה בגליל המזרחי.

אייל: אני לא מצפה שתסתיר, חלילה, אבל עם כל הכבוד לאתרים מרכזיים כמו מוזיאון תפן או אגם מונפורט, גם המוזיאונצ'יק, שביל נורמן וחנות האמנים זה בילוי מאוד נחמד לתיירים. נכון, כחלק מהאזור, בטח שלא כנקודה שרק בשבילה עולים על אוטובוס מתל אביב. אגב, המקום הזה נולד כמרכז מידע לתיירים.

סיון: אבל בשלב הזה, תיירות מבחינתנו זה בעיקר לינה. איך אשכנע את התייר לישון דווקא פה?

אייל: כי אתה ממש בצנטרום של הגליל המערבי, רבע שעה מכל מקום: נהריה, כרמיאל, מירון, צפת ועוד. קו חוף אני לא מבקש ממך לקדם בקדנציה הזו.

סיון: זו סוגייה מעניינת, אבל אינטואיטיבית נראה לי שאין לנו עדיין מספיק מה למכור ככפר ורדים לבדו. בראייה אזורית אנחנו מאוד אטרקטיביים. כמו שדוכן פלאפל מצליח יותר בקרבת דוכנים אחרים.

הוואדי ליד הצעירה

מדינה לשפנים

האמת היא שתכננו לעצור שם, אבל איכשהו לא הסתייע. העיתונאי לא מוותר ומתעניין מה שלום שפני הסלע.

סיון: עדיין מלחמת חורמה. בעיה ענקית.

אייל: יש רעיון לסדר להם שם פינת האכלה מסודרת, ולייצר מין שמורת שפנים מאורגנת. גם השפנים יציקו פחות לבעלי הגינות, ואם תשים משקפות טובות על המדרכה גם הרווחת אתר תיירות באפס כסף.

סיון: רעיון יפה, אהבתי. אני צריך לבדוק עם רשות שמורות הטבע ועם גורמים נוספים אם זה ישים.

אייל: זה רעיון שכתבתי עליו בטור שלי לפני שנתיים, אתה לא קורא?

סיון: אולי בדיוק את הטור הזה פספסתי, אבל גם אתה קורא את שלי רק כי אתה חייב… אבל ברצינות, בסופו של דבר אתה מוגבל בזמן ובמשאבים האישים שלך, וצריך להתמקד במה שחשוב יותר.

בית אמו של סיון

תה שורשים

אנחנו מסיימים עם כוס תה ועוגיות על מרפסת העץ בבית אמו של סיון ברחוב שניר. אייל מתגורר כמה בתים משם, אך עד היום לא ידע על הייחוס של השכנה.

סיון: עברנו מנס ציונה. ההורים שלי עזבו את קיבוץ שריד ועברו לנס ציונה, וב-88' באתי לארץ מחו"ל וההורים שלי לקחו אותי לכאן לבחור מגרש. המגרש הזה נראה לנו הכי נכון. העצים היו יותר נמוכים אז וראו יותר נוף. לא שאני יודע להסביר היום למה בחרנו, אבל אז זה נראה לנו נכון. אני חזרתי לחו"ל, ההורים קנו, וב89 נכנסו לגור כאן. שלושה חודשים אחרי זה אבא שלי נפטר. ב-92' חזרנו לארץ ומאז אנחנו כאן בגליל.

אייל: אבל לא תמיד גרת בכפר.

סיון: תקופה קצרה בהתחלה גרנו במעלות. קנינו שם דירה ואחר כך עברנו לכפר. אבל הכול מתחיל ביום הזה שבאנו למגרש הזה, ויער האורנים הזה עוד נשאר.

אייל: אני רואה שהחצר הפרטית נכנסת ליער ואין ממש גבול ברור.

סיון: המגרש הוא 1,200 מטר, ומנצלים חלק קטן ממנו לצרכי חצר. המגרש נמשך ממש לתוך היער. אולי אפשר לחצות את המגרש לשניים, באמת צריך לשאול את ראש המועצה.