כמו תמיד בסוגיות הרות גורל אני מוצא עצמי בצד של המיעוט הצודק
ישראל מפולגת. הסוגייה העקרונית הזו, למרות שאיננה כל כך עתיקה, קורעת את העם לשני מחנות, כל אחד משוכנע בצדקתו, ורואה את השקפת העולם של הצד שמנגד מנותקת מהמציאות, הזויה ובלתי רלוונטית לעולם של 2015. והמחלוקת הזו חוצה מעמדות ועדות, מפלגת בין חברים וקורעת משפחות.
אני מתכוון כמובן לסוגיית "האירוע". מצד אחד ניצב המחנה השולט, הרוב המוחלט, זה שסבור ש"מוכרחים אירוע" וצריך להוציא מאות אלפי שקלים על ערב מושקע וגרנדיוזי, חד פעמי ומיוחד, כלומר כמו שעושים כולם. כי לפחות בשאיפה, מתחתנים רק פעם אחת. מהצד השני ניצב המחנה הצודק, מיעוט מבוטל, שמבין את המזימה הקפיטליסטית שעומדת בבסיס הפקות הענק, נבוך מפולחן האישיות הכרוך באירועים הללו, ליבו נחמץ לנוכח כמויות האוכל שמושלך לפח ואוזניו מצלצלות עד עכשיו עם יה חביבי תל אביב של עומר אדם משולב בביטים מונוטוניים של מוסיקה אלקטרונית בווליום של מטוס קרב, ומעל כל זה מתגבר רק קולו הרועם קולו של הדי.ג'י שדורש: "אף אחד לא נשאר לשבת בשולחנות".
ה-אירוע מגיע אחרי שורה של אירועים מקדימים סטייל חינה, מסיבות רווקים ורווקות, טיול אחרון, ערב התחזקות, ערב נשים וכן הלאה. הערב הגדול (והמיוחד, כן?) עובד בפורמט קבוע: בופה פלוס מינגלינג, טקס פלוס התרגשות פלוס איחור אלגנטי של שעה לפחות; ארוחה פלוס ריקודים פלוס ווליום וביטים לפנים. ומעל כל זה אלמנטים כמו זיקוקים, קונפטי, ריקודי סולו, צילומי מגנטים, שיקופיות ענק על הקירות, בר אקטיבי, הולוגרמות, רקדניות מקצועיות, סוסים, לייזרים מרצדים, שופרות, חצוצרות, וזו רשימה שמסתמכת רק על ניסיוני הדל מהשנים האחרונות.
עם החלק הראשון והשני גם עוכרי השמחות יכולים לחיות. בבופה כולם אוכלים, מקשקשים ונהנים, ובטקס כולם מתרגשים. הפילוג בעם מגיע בנקודת הזמן בה עוברות המושכות מהרבי לדי.ג'י. חלל האולם מופצץ ברעש קצבי שקצת מזכיר מוסיקה, בומים על קוליים מרעידים את גוף הנוכחים, החלל מוחשך וריצודי אורות פסיכדליים חותכים את האפילה.
החברים של החתנכלה משתגעים על זה. הם רוקדים בטירוף, נהנים בכל מאודם ומשמחים את החתן והכלה המאושרים. הקצת פחות צעירים עוד מנסים להיכנס לאווירה עם ריקוד אחד או שניים, אבל הקשישים, כלומר כל מי שחצה את אמצע שנות ה-30 שלו, מנסים לשרוד את הקקפוניה, לנשנש משהו מהסלטים שעל השולחן ולהגיע בשלום למנה הראשונה. כי כשמגישים אוכל הדי.ג'י מחליש בחסדו את עוצמת המוסיקה, ואם ממש נפלתם על אחד מתחשב אולי ישים אפילו איזה שלמה ארצי.
אחרי המנה הראשונה שוב רעש, אורות וריקודים, ואז מנת ביניים עם הקלה בעומס הווליום, שוב קרחנה, ושוב רגיעה לטובת המנה העיקרית. הקפה ובופה הקינוחים כבר הולכים עם שיא מסיבת הריקודים. ממילא מי שנשאר זה רק הצעירים ובני משפחה קרובים. הדודים המבוגרים יותר נטשו ברובם אחרי המנה הראשונה, החזקים מביניהם עוד טעמו משהו ממנת הביניים ורק יחידי סגולה התעקשו להישאר למנה העיקרית, שמוגשת לקראת חצות. והמבוגרים האלו, אגב, הם אלו שמימנו את האירוע, שהרי הצ'קים שלהם הרבה יותר בשרניים מאלו של החברים הצעירים.
למה זה עובד ככה? איך זה שרוב העם לא מבין שאפשר לשמוח, לשמח וליהנות גם באירוע צנוע? מהו המנגנון שגורם לבני מעמד הביניים להוציא סכום שנמדד בשנה או שנתיים משכורת על ערב בודד? ואיך זה שלא עושים הפרדה קטנה בין הארוחה לריקודים, ככה שגם מי שחצה את השלושים יוכל לשוב לביתו בלי עומר אדם בראש?
חברי הטוב מ', מעמודי התווך של המחנה הצודק, שבאופו טבעי חיתן בת בדיוק באירוע כזה, פיצח את השיטה. לכל זוג שמתחתן, הוא מסביר, יש גם ארבעה הורים ולפעמים יותר. מספיק שאחד מהשישה סבור ש"מוכרחים אירוע", וכבר השאר נאלצים להתיישר איתו. ואז נרתמים כולם להפקה ומרימים יחד ערב באמת מיוחד, כלומר זהה בדיוק לכל החתונות האחרות.
התגובות לאירוע מנומסות עד מוגזמות. גם האורחים שבאים להיפרד בחופזה בעודם נמלטים מאימת הדציבלים, תמיד יאמרו כמה נהדר ומרגש וטעים (ומיוחד!) היה. כי אחרי הכל האורחים הם חברים, ומי ישמיע עכשיו דבר ביקורת על אירוע שעלה הון ואמור להיות הרגע המאושר בחיים? הפידבקים המלטפים נמשכים עוד ימים ארוכים אחרי האירוע, וכל מחותני השמחה, כולל הכופרים, מאמינים בלהט האופוריה לכל המחמאות ומשכנעים את עצמם שבאמת כווולם נהנו.
וכך הולך וגדל לו מחנה ה"מוכרחים אירוע", ורק בודדים ומפוקחים רואים את האמת שמאחורי המנגנון ובסתר ליבם משתעשעים בתקווה שיום יבוא ויהפכו לרוב.
ולאהוביי בני משפחתי שעמם חגגתי בשני אירועים בחודש האחרון. אם במקרה אתם קוראים את הטור, דען לכם: אצלכם היה באמת מיוחד.
