למה לא לסמוך על הזיכרון, למה נכשלו אירועי הקיץ ולמה בכל זאת הקיץ עדיף
ארנסט המינגווי 10 שניות. מאיר אריאל 2 שניות. אוטואמנציפציה 5 דקות. מי זה האיש החביב שאמר לי שלום לבבי בסופר – חצי יום. זה שם, אני זוכר בבירור, תכף אני אומר לך איך קוראים לזה, אבל לא. יש מעצור שמונע ממני להיזכר בשם הספציפי שאתה מחפש כדי לסיים את המשפט.
זה מפחיד, כמובן. הרופאים מרגיעים בלשון רפה, החברים אומרים שגם אצלם זה ככה וזה עניין של גיל, אבל אני פוחד מהמחלה הזאת, נו איך קוראים לה?
בטור האחרון שלי ציטטתי מזיכרון פרולוג של סרט הקולנוע "כולם נפלו על הראש". יום אחרי הפרסום מישהו מצא עבורי לינק לצפייה בסרט, משימה שאני כשלתי בה. הפתיח אכן מבריק. יש בו אפילו דמיון מסוים למה שכתבתי, רק שהדמיון קלוש ביותר. הוא מתמצה, פחות או יותר, במשפט האומר שהאדם המודרני כל כך סיבך את חייו, עד שילדיו צריכים לבזבז 12 ואף 15 שנה כדי ללמוד איך לחיות. לסיפור התפוח, שאצלי היה הסיפור המרכזי, אין זכר בסרט.
ואני זכרתי את הקטע בבירור! כולל קולו של הקריין, הבושמני הקוטף פרי מן העץ (דביל שכמותי, הם בכלל חיים במדבר), תלאותיו של האדם המודרני ותהליך הגעתו של התפוח למדפי הסופר.
מאיפה הגיע סיפור התפוח? אין לי מושג. סיפור לא רע, אגב, ואשמח לגלות שלמעשה המצאתי אותו, אולם ככל שאני מעריך את כישוריי, אני משתדל להישאר ריאלי. כנראה ראיתי את זה בסרט אחר, שמעתי באיזה הרצאה, או שאיזה חבר סיפר לי.
הפדיחה הקטנה שלי היא חלק מעניין רחב יותר. כולנו נוטים לסמוך על הזיכרון שלנו כמעט ללא עוררין. בתי משפט חורצים גורלות על סמך עדויות הנשענות על זיכרון, וחלק נכבד ממעשינו והשקפותינו מתבססים על הזיכרון.
הזיכרון הוא כלי חשוב ובעל עוצמה אדירה. אבל הוא רחוק מלהיות מושלם. נסו להיזכר כמה פעמים שמעתם בני זוג מתווכחים על פרטי אירוע מסוים, לעתים אפילו על נסיבות היכרותם, או חבורת מילואימניקים שמעלה זיכרונות מהסדיר. לכל אירוע יש כמה וכמה גרסאות. המסקנה היא לקחת את הזיכרון שלנו בעירבון מוגבל. לכבד אותו, אבל גם לחשוד בו. לזכור (לזכור!) שגם ההיסטוריה הפרטית שלנו נתונה לשכתוב.
ואם כבר מדברים, אולי צריך להתחשב פחות גם בזיכרון הקולקטיבי שלנו. כל כך הרבה ויכוחים יש על ההיסטוריה, שגם במישור הלאומי כדאי לתת קצת פחות כבוד לזיכרון.
הסיבות לכישלון
אירועי הקיץ כשלו במבחן התוצאה. לשניים מהאירועים המרכזיים, ההופעות של הגרובטרון ושל בית הבובות, הגיעה כמות דלילה מאוד של קהל. זה פגם מאוד באנרגיות של המופעים וגם השאיר את המועצה עם חור תקציבי של כמה עשרות אלפי שקלים. כששורות אלו נכתבות, לא ברור אם ההופעה של דיויד ברוזה אכן תתקיים.
איפה הבעיה? האם תושבי הכפר והסביבה פשוט לא בנויים אפילו למופעי רוק רך? האם נגזר עלינו לצפות רק במופעים "לכל המשפחה" (כלומר לזאטוטים) או כאלו המיועדים לאוכלוסייה מבוגרת? קשה לי להאמין. רק לפני שנתיים הופיע כאן מוש בן ארי ופוצץ את מדשאת הקאנטרי קלאב. אנחנו אמנם לא תל אביב, אבל אני מאמין שיש כאן קהל צמא לכל סוג של תרבות מיינסטרים.
לטעמי הבעיה היא דווקא התכנון המוקדם, הביצוע והמתאם בין השניים. אם כבר החלטתם שהולכים על כזה שפע של אירועים משמעותיים בתקופה כל כך קצרה (ואני חושב שעדיף היה להסתפק בקצת פחות), איפה השיווק האגרסיבי? נכון, פוזרו בסביבה כמה פלריגים והיו מודעות בעיתונות המקומית של הכפר. אבל זהו? איפה אתם חיים? מה עם שיווק במייל, דפים בפייסבוק, פלקטים, מכירה מרוכזת לנוער מהסביבה, כרטיסים משולבים, פרסום אזורי ועוד עשרות ערוצי שיווק זמינים? ואיפה הפקת הלקחים בין מופע למופע? אם לגרובטרון הגיעו מעטים, איך זה שלא התעשתם לפני בית הבובות? ואם כמה ימים לפני המופע אתם כבר יודעים שחסר קהל, אז רבאק, תתחילו לחלק הזמנות בסיטונות. זה יכול להציל את האירוע הבודד ולפעמים את המיזם כולו. הכוונה לספק תרבות איכותית ומשמעותית מבורכת בעיניי, אבל התחושה שלי היא שנעשתה כאן עבודה חובבנית. קפצו גבוה מידי, הזמינו מופעים גדולים, פרסמו קצת וחיכו שהדברים יקרו מבלי להגיב למה שקורה (או לא קורה) בפועל. הכישלון היה כמעט מתבקש.
יופי של קיץ
כבר כתבתי לא פעם שהקיץ עדיף בעיני עשרות מונים על החורף. בעיצומו של החום הגדול שאל אותי מישהו אם אני עדיין מרגיש ככה. עניתי בכן רפה. בשבת לוהטת נשלחתי למשימת רכש בשוק תרשיחא הרותח. קניתי במהירות את המוטל עליי וצעדתי החוצה בלי לראות אף אחד ממטר. ואז השיג אותי קולו של אלי רגב. הוא ניצב ליד דוכן צנוע, כמעט חבוי, שמוכר סברס בלאדי. אלי הושיט לי את הפרי צהוב והמוכר, "קח, תתרענן". ביס אחד בפרי העסיסי והמתוק החזיר אותי בבת אחת 40 שנה אחורה, לילדות בחולות חוסמסה (אני זוכר!), וחשוב מזה חיזק אותי באמונתי. אין, אין כמו הקיץ.
