לא אבדה תקוותי (רק כמעט)

פיוס היסטורי ביני לבין ההמנון הלאומי, פרשנות אישית בפרספקטיבה של 2018, והקשר לעגלונים מולדביים

הַתִּקְוָה

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

מילותיו של ההמנון הלאומי שלנו זכו ממני להתייחסות שונה בזמנים שונים. גאווה לאומית מנפחת חזה בילדות ובחלק מהנעורים; שהתהפכה בצעירותי לביטול גורף בשל אי-רלוונטיות כי "כבר הגענו לארץ ציון וירושלים"; תחושת אי נוחות כי הרי במדינה הזו חיים לא רק יהודים אז למה דווקא "נפש יהודי"; הסתייגות מהשפה המליצית והמסרים הלאומניים; ועד להשלמה פשרנית: נו, שיהיה. זה מה שבחרו בקונגרס הציוני, וכאזרח נאמן עליי לקבל גם את ההמנון כפסק דין לא חמור מידי של ההיסטוריה.
לפני כמה שנים גיליתי את היופי של השיר. קצת מפתיע, שכחובב ספרות צללתי אל הטקסט הזה רק בגיל מתקדם יחסית, אבל כשכבר עשיתי את זה מצאתי שם כמה אוצרות. ומכיוון שחלק מהסתייגויות העבר שלי עדיין מרימות ראש פה ושם, הרשיתי לעצמי גם פרשנות אישית משלי, שמאוד מקלה על הפיוס ההיסטורי ביני לבין ההמנון הלאומי שלי.
ב-8 שורות קצרות נעשה מעבר יפהפה מהפרטי והעמוק ביותר – הנפש ההומייה שנמצאת עמוק בתוך הלב, אל הכללי וההמוני ועם זאת נשגב – להיות עם חופשי בארצו. הבית הראשון, המוקדש לאדם הפרטי, מתחיל ב"לבב פנימה", כלומר נפשו של האדם ופנימיותו. משם יוצא המשורר אל העין הצופייה, כלומר הקשר של האדם אל העולם החיצוני. הבית השני מוקדש לכלל, ועוסק בתחילתו ב"תקוותנו, התקווה בת שנות אלפים". כלומר רגש אישי, היסטורי ומשותף ("תקוותנו" בלשון רבים!), עניין שיש בו לא מעט סתירה פנימית, שהרי תקווה היא לרוב עניין אישי. ומאותו רגש משותף, עובר הבית השני אל "עם בארצו", כלומר הקולקטיב המוחלט.
המעבר הקיצוני הזה, למרות שהוא נעשה במחי שני בתים ושמונה שורות, הוא הדרגתי, הגיוני ותפור היטב בתפרים עדינים ורגישים. ומלאכת המחשבת הזו של התפרים מתגלה במלוא תפארתה בקריאה נוספת. "העם" הוא הנושא של הבית השני, אולם ניצניו מצויים כבר בבית הראשון. שכן הנפש איננה סתם נפש, אלא "נפש יהודי", כלומר לא ניתן להפריד את הפרט מעמו, וזה מה שמאפשר את המעבר הכל כך חד הזה. ואותה נפש מיוסרת, לה מוקדש הבית הראשון, מרימה את ראשה ונוכחת היטב בבית השני המוקדש ל"עם" ולארץ. שכן לא מדובר כאן על סתם שיבה של עם לארצו, אלא על "להיות עם חופשי", ומהו חופש אם לא עניין של הנפש?
מבחינה תחבירית כל השיר הוא משפט אחד, שניתוחו יכול בקלות להיות משימה במבחן הבגרות בלשון. הבית הראשון כולו פסוקית תנאי (שבעצמה מורכבת ממשפט מחובר) ואילו הבית השני כולל את הנושא (התקווה) והנשוא (לא אבדה). שיאו של השיר – להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים – הוא בסך הכל לוואי, המתאר את הנושא. הניגוד הזה, בו שיאו של השיר, המסר המרכזי, החלק הכי חשוב בו, הוא החלק הכי פחות חשוב במשפט, מתיישב היטב עם ראייה קצת פחות לאומית וגאה של השיר.
כי בסך הכל, למרות שיש בו לאומיות, אופטימיות וגאווה, יש בשיר הזה בעיקר צניעות, רגישות וחוכמה. ובמובן הזה, הטקסט הוא יותר יהודי מאשר ישראלי, במיוחד מבחינת המסר שלו.
ראשית צנעה, עלינו לדעת שכל ההגשמה הלאומית שלנו היא על תנאי. והתנאי הוא קודם כל עניין מוסרי: הנפש ההומייה. כלומר המייתה של הנפש, אנושיותו של כל פרט, היא התנאי הבסיסי ביותר להיותנו עם. רק כל עוד הנפש הומייה, נוכל להגשים את מאוויינו הלאומיים.
התנאי השני הוא חזון. המיית הנפש אינה מספיקה. צריך גם ראייה לעתיד, והמילה "קדימה" איננה רק במובן של "מזרחה" אלא גם במובן של העתיד. ו"ציון" על פי אותה תפיסה איננה רק ירושלים הגשמית, אלא גם, ואולי בעיקר, האידיאות הכרוכות במושג "ציון". והעין צופייה לא רק אל הריה, חומותיה ורחובותיה של ירושלים, אלא גם אל הקדושה, הרוחניות וערכי המוסר שהיא מסמלת.
ואחרי שיתקיימו כל התנאים (הדי מחמירים, חייבים להודות) האלו, מהי אותה הגשמה לאומית אליה נגיע? מהו הפרס הגדול? האם אז נזכה להיות עם חופשי בארצנו? ממש לא. כל מה שאנו שואפים לו הוא לשמר את התקווה לכך. לא לאבד את התקווה – זהו האידיאל הלאומי שלנו, האתוס היהודי (והישראלי) הגדול. מכירים את זה שהמשפט הכי אופטימי שאמא יהודייה מסוגלת לנפק הוא "אני מקווה שיהיה טוב"? אז אם רק נהיה מספיק מוסריים ומספיק בעלי חזון, רק כל עוד נפשנו תמשיך להיות הומייה, האמא היהודייה שלנו לא תאבד את התקווה הזו.
ובאידיאל הצנוע הזה מסתתר מסר חשוב, מרתק ונשגב: גם אם היום אנחנו "עם חופשי בארצנו", זה בכלל לא העיקר. העיקר הוא התקווה להיות עם חופשי. היא הדבר שאסור לנו לאבד. יותר מזה: למעשה אסור לנו בכלל לחשוב שאנחנו עם חופשי בארצנו. שהרי אם כבר הגשמנו, התקווה נעשית מיותרת ודווקא אז "נאבד תקווה". במילים אחרות, "להיות עם חופשי בארצנו" זה אידיאל שצריך כל הזמן לשאוף אליו, לקוות לו, לפעול למענו, ותמיד לדעת שטרם הגענו.
האידיאל הזה שאליו אנו שואפים מורכב משלושה חלקים: להיות עם, חופשי, ובארצנו. לכל אחד משלושת חלקי האידיאל משמעות עמוקה משלו, הדרך להשגתו קשה ומפרכת והמשימה להגיע אל כל השלוש היא אינסופית.
ובניגוד לתקווה הקולקטיבית, אין אפילו הסכמה גורפת ולו על אחד משלושת חלקי האידיאל. המחלוקות הפנימיות על גבולות הארץ מוכרים ועתיקים. גם הבדלי ההשקפות בנושא החופש (חופש דת, חופש ביטוי, חופש למי ועוד) עמוקים עד מאוד. ובימים אלו, כשחלקים שונים בחברה הישראלית מכנים אלו את אלו "רוצחים", "בוגדים" ובקללות שהנייר אינו סובל; כאשר מחלוקות אידיאולוגיות הופכות לשינאה תהומית, אנחנו כנראה עוד רחוקים מאוד אפילו מהשלב הראשון, "להיות עם".

דיוק היסטורי ופרספקטיבה

למען הדיוק ההיסטורי, אציין כאן כי ההמנון הלאומי שלנו הוא בעצם הבית הראשון והפזמון מהשיר "תקוותנו" שכתב נפתלי הרץ אימבר בשנת 1878. השיר המקורי כולל תשעה בתים, ומילותיו של הפזמון המקורי אף שונו במקצת ועברו מספר גלגולים עד לנוסח המוכר כיום.
הלחן של התקוה שייך במקור לשיר עם מולדבי, והוא הוצמד למילות השיר על ידי שמואל כהן, זמר ישראלי צעיר שעלה מרומניה. האוזן הקולקטיבית שלנו מורגלת בביצועים של תזמורת צה"ל לדורותיה, ביצועים ווקליים רבים ושירת ציבור טקסית, שבכולם מכנה משותף אחד: מתחילים חלש, עם הרבה רגש, ומסיימים בפומפוזיות אדירה, כשאת שתי השורות האחרונות (אותן שרים פעמיים) משמיעים בעוצמה אדירה, בצעקה כמעט, כמיטב המסורת של מקהלת הצבא האדום.
לכשעצמי, אני מעדיף ביצועים שקטים ומתכוונים יותר (וקיימים כאלה) המתייחסים גם אל הסיפא של השיר ברגש. שיר העם המולדבי המקורי, אגב, הוא שיר שנהגו עגלונים לשיר בעת שנהגו בשווריהם. כאשר מאזינים לשיר המקורי (חפשו ביו-טיוב Carul cu boi) מקבלים ביצוע עליז וקליל למדיי. הפרספקטיבה מתחדדת כאשר מגלים שבשורות של "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים", שר הזמר המולדבי מילה אחת מובנת לכולנו שחוזרת על עצמה ארבע פעמים: הויסה, הויסה, הויסה, הויסה.