מה יקרה ביום שאחרי, דילמה מוסרית כבדת משקל, ובמה נבדלת החרדה הנוכחית מאלו שהשתלטו עליי בתקופות משבר קודמות. הרהורים ויראליים
"אם כדור הארץ הוא הגוף, האדם הוא הוירוס והקורונה היא החיסון"
(אמל"ק של די הרבה פוסטים, טורים ומאמרים).
זה טיעון יפה מבחינה רעיונית. האדם אכן מזיק לכדור, פוגע במינים אחרים ואף גורם להכחדתם של בעלי חיים רבים. במידה רבה הוא עושה את זה בחזירות, באכזריות, אטימות ונהנתנות אין גבול. סבור שהוא נזר הבריאה, העולם נבנה עבורו ולכן מותר לו לנצל את כל משאביו לצרכיו מבלי להתחשב כלל ביצורים אחרים.
מנגד יש לא מעט תיאוריות, אמונות ותורות, כולל אפילו גישות שונות בפילוסופיה המערבית, על פיהן האדם איננו היצור הכי חשוב ביקום ואפילו לא על פני כדור הארץ. סתם עוד מין ככל המינים. בעיניים של אמונות אלו, בידולו הבולט של המין האנושי הוא אותו נזק בלתי הפיך שהוא גורם לכדור הארץ, נזק שמאיים לכלות מתישהו את המין האנושי עצמו, יחד עם כל שאר בעלי החיים שמתקיימים על הפלנטה שלנו. וירוס.
גם אני מהנהן בהסכמה למקרא הפוסטים והמאמרים האלו. לפעמים אפילו עושה לייק, נהנה מהדימוי, מהיפוך התפקידים, מהטיעון החזק. גם לי יש ביקורת על תרבות הצריכה, הנזקים לסביבה והנהנתנות ההדוניסטית שהופכת לעתים לחזות הכל. אני רק תוהה אם כל עושי הלייקים, ואני בתוכם, מוכנים באמת לוויתורים אמיתיים כדי לשמור על כדור הארץ. לשינויים דרמטיים וכואבים ממש באורח החיים, משיקולים של שמירה על העולם.
אני מדבר על מעבר לבתים קטנים יותר, כולל מבתי קרקע לבתי קומות, הרבה פחות נסיעות וטיסות, מעבר לתחבורה ציבורית, אוכל פשוט יותר ובהכנה עצמית, צריכת בשר מופחתת, שימוש קמצני במזגנים, פחות בגדים, פחות מכשירים חדשים ועוד ועוד.
לא קשה להמר: אחרי שהקורונה תעבור והמשבר יחלוף, החברות ברחבי העולם ילקקו את הפצעים ויחזרו לסורן. רק בודדים, אם בכלל, יעשו ויתורים כואבים של ממש לטובת מה שמכונה "איכות הסביבה", ובעצם הוא שמירה על עצם קיומם של הדורות הבאים.
גם לי הרבה יותר קל לעשות לייק או לכתוב קטע מהורהר בטור בעיתון, מאשר, למשל, לצמצם את אכילת הבשר שלי.
***
הנה דילמה נוספת לימי משבר וסגר. במסגרת מאבקי הסיזיפי וארוך השנים במשקל העודף הצלחתי, במאמצי על, לסגל לעצמי הרגל של הליכת בוקר. ואז באה גזירת "מאה מטר מהבית", שכששורות אלו נכתבות מאיימת להפוך לסגר חמור בהרבה.
אז מה עכשיו – לצאת או לא לצאת?
מצד אחד אני אזרח שומר חוק. משתדל לפחות. ופה מדובר על דיני נפשות של מדינה שלמה! מצד שני בכפר לא מסתובבים שוטרים, הרחובות דלילים ואני יכול בקלות לשמור על מרחק של חמישה מטרים אפילו מכל אדם שייקלע בדרכי. ובואו, גם בימים הכי בריאים ונורמטיביים שידענו, איזה התקהלויות ענק היו ברחובות בכפר בשעה שמונה בבוקר?
אז ברור לי לגמרי שצעידה של שעה ברחובות הכפר השוממים לא מעלה את הסיכון הציבורי. סביר גם שגורמי הביטחון לא שלחו כוחות אכיפה מתוגברים כדי לפזר את ההתקהלויות בפארק של צומת המפה. כל השיקולים אומרים לי "חביבי, אל תתפנק ואל תחפש תירוצים. המשך להשקיע וצא כבר מהמיטה. חמישה קילומטר, זוז!".
ולא רק כל השיקולים אומרים לי את זה. גם חלק מבני משפחתי לוחצים, במיוחד אלו מביניהם שנשואים לי.
ואני? סבון, כמו שקראו בילדותי ללפלפים. מה פתאום שאקח את החוק לידיים? נכון שזה לא מסוכן בכלל, נכון שההגבלות נועדו בעיקר לצמצם את העברת הנגיף באזורים צפופים יותר, אבל חוק זה חוק והנחיה זה הנחיה, לא? וחוץ מזה, אני ממש מוטרד מהקורונה הזו, תנו לישון עוד קצת בבוקר.
***
בלי צחוק, יש חרדות. תמיד יש, ותמיד הן מתעצמות בזמן משבר, אלא שהפעם הן אחרות. משהו באווירה מרגיש כמו בתקופת מלחמה, ובחיי חוויתי כבר חמש כאלה.
במלחמת ששת הימים הייתי ילד בן חמש. אני זוכר היטב את התקופה שלפני. בכל חצר ומגרש ריק חפרו שוחות, ודיפנו אותן בשקי חול שמילאו הילדים. תחושת החרדה חלחלה גם אלינו הילדים, עם אמא מודאגת ואבא במילואים. בסוף, כשהיו אזעקות, העדפנו להצטופף בפרוזדור של השכנה ממול ולא לרוץ אל השוחה שנחפרה בחצר. בתום המלחמה היינו הראשונים להידבק באופוריה של הניצחון.
במלחמת יום כיפור, 1973, הייתי בכיתה ו' וכבר גרנו בבית משותף עם מקלט. גם אז היו אזעקות, גם אז חשנו כילדים את הדאגה, וזכורות לי במיוחד זעקות השבר של שכנים שקיבלו בשורת איוב. כילד בן 12 תחושת הלחץ חלחלה למקומות עמוקים יותר.
במלחמת לבנון הראשונה, 1982, לחמתי ואף נפצעתי. עוד לפני הפציעה הספקתי לחוש בפחד מוחשי וחותך, לנוכח סכנות ברורות ובהירות. זיכרון רגעי הפחד ההם מסייע לי להבין את ההבדל בין חרדה לבין תחושת פחד; וזה לא אומר שאני יכול לקבוע מה עדיף.
במלחמת המפרץ, 1991, תחושת החרדה התעצמה. כזוג הורים לילדה בת שנה דאגנו לכל הגשעפט של מסקינטייפ בחלונות, ממ"ט לילדה, מסיכות עבורנו וסמרטוט רטוב מתחת לדלת. את הנפילות של הטילים הקונבנציונאליים שמענו, למזלנו, רק מרחוק.
ב-2006, מלחמת לבנון השנייה, כבר פגעו רסיסי טילים בביתנו שבכפר ורדים. אלפי רסיסים של זכוכית התפזרו על המיטה, עליה שכבה בתי אחינועם וקראה ספר שניות ספורות לפני הנפילה. לחוויה המזעזעת ולחרדה הקיומית שלי נוסף מאבק כלכלי, כאשר הפעילות העסקית חדלה כמעט לחלוטין.
התקופה הנוראית ביותר הייתה בשנת 2014, כשבני איתן לחם בתוך רצועת עזה במהלך מבצע צוק איתן. עצם המחשבה על אותם ימים גורמת לאגלי זיעה לבצבץ במעלה מצחי.
החרדתיות של התקופה הנוכחית שונה. היא נעה מהאישי ביותר – "רגע, גם אני עלול לחטוף?? וזה שאני עדיין לא נחשב לקבוצת סיכון מבחינת גילי אבל יש לי קצת עודף משקל, הופך אותי לפגיע יותר"? – אל הגלובלי ביותר – "מה יהיה עם האנושות?". והחרדה הגדולה מורכבת מהמון חרדות ופחדים למשפחה הקרובה והרחוקה, לחברים ומכרים באשר הם, לעולם אליו יתבגרו ילדיי ונכדיי העתידיים. ובכל מישור כזה יש חרדות בריאותיות, ערכיות, פוליטיות וכלכליות.
ויחד עם האקלקטיקה של החרדות יש גם כעסים: על מערכת הבריאות שלא ערוכה, על החרדים שלא נשמעים להוראות (בחלקם כמובן), על מנהיגי העולם השחצנים שחושבים רק במונחים של דולר ויורו ואני אני אני, על הלקוחה בסופר שלא שמה מסיכה ונשמה לכיוון הכללי שלי, על הסיטואציה ההזויה באופן כללי, ובעיקר על העובדה שאחרי כל הכעסים, אין באמת כתובת אחת ברורה וממוקדת, שעליה אפשר להטיל את האחריות לאסון הגלובלי הזה.
—
אחד מעקרונות הכתיבה שקבעתי לעצמי הוא לא לכתוב לעולם על תהליך הכתיבה, הייסורים, חיפוש הרעיונות, הלילות הלבנים, המירוץ לעמוד בדד-ליין וכל הג'אז הזה. יש כותבים שעושים את זה מצוין, אני משתדל להימנע. בעיקר בגלל שאף אחד לא מכריח אותי לכתוב, והעורך היחידי שמחכה לטקסטים שלי ולוחץ עליי לעמוד בדד-ליין, הוא אני בעצמי. אולי בגלל זה גם השבתתי את המקלדת האישית שלי למשהו כמו שנה וחצי.
במהלך התקופה הזו פגשתי שניים שלושה אנשים שבאמת שמו לב ושאלו למה אני לא כותב יותר. בשבועות האחרונים פגשתי (כשעוד היה מותר) עוד איזה ארבעה חמישה שסיפרו לי שהם מאוד אוהבים לקרוא את מה שאני כותב בעיתון. החלטתי שזה לא מנימוס, אלא בזכות הרושם העז שמותירים הטורים שלי גם אחרי תקופה כה ארוכה, ואני פשוט חייב את זה לציבור.
אז חזרתי. ואני מתכוון להישאר קצת, שרק נהיה בריאים.
