התרומה של מיכל לסצינה האמנותית של רומא, תרומת השלפוחיות לתרבות הקפה ועוד כמה עניינים מבירת איטליה
נסענו לרומא. פעם ראשונה שאנחנו בחו"ל בפורמט של סופשבוע זוגי. למעשה, הפעם האחרונה שנסענו רק מיכל ואני לחו"ל הייתה לפני 27 שנים, במה שהפך בדיעבד לטיול הגיבוש שלנו. נסענו "למזרח", והרי אנו מגובשים עד עצם היום הזה. בשנים שחלפו מאז נסענו עם המשפחה המצומצמת, עם המשפחה המורחבת, עם חברים וחברות ובענייני עבודה, אבל אף פעם לא לבדינו.
אל דאגה, לא יהיה פה יומן מסע ולא אפליג שוב בשבחו של הקולוסיאום. אבל מה, יש כמה חוויות ששווה לחלוק ויש תובנות.
מסע אתגרי
מידי בוקר יצאנו מהמלון המרוחק שלנו חמושים בסניקרס, תיק גב גדול (על כתפיי) ותיק צד דחוס במפות וכתבות שהורדנו מאתר "למטייל" (על כתפה). לבשנו בגדים נוחים, כלומר די מכוערים, ורק אמצעים קיצוניים בהם נקטה מיכל מנעו ממני לחבוש כובע מצחייה במהלך הצעידה ברחובות רומא. גם ישראלים אחרים (לשמחתנו לא היו יותר מידי) נראו די דומים לנו, ובפוסענו מן המלון אל תחנת האוטובוס הקרובה נראינו כטיילים מנוסים, מוכנים כדבעי למסע האתגרי בבירת איטליה.
האירופאים לעומתנו יצאו מן המלון מדוגמים ומפונפנים. בגדים אופנתיים, סנדלים דקי רצועה או נעלי עקב, גופייה לבנה צמודה וארנקון קטנטן משתלשל מכתפה החשופה. בקיצור, הלבנבנים האלו התחילו את יומם ברמת מוכנות אפס לקראת המשימה הפיזית הקשה המצפה להם, לתור את רומא.
בערב, חזרנו מותשים ודאבי רגליים, עייפים אך מרוצים. היפיופים הסקנדינביים נראו כמו חדשים. ברור. אנחנו חרשנו את העיר, הם בטח הבינו כי אינם מצוידים וישבו כל היום באיזה קפה.
צבע וגרפיטי
כבר כמה חודשים אני שם לב שיד נעלמה מנסה להפוך את חיינו בישראל למונוכרמטיים. הבתים לבנים, המכוניות לבנות, שחורות או אפורות, וגם הבגדים גם הם בגווני הלבן-אפור-שחור, למרות שיש כמה גברים שמתפרעים עם תכלת.
גם הריהוט האקסקלוסיבי, המטבחים המעוצבים, כלי הבית הנחשבים, תכשיטי היוקרה, השעונים ושאר אקססוריז מתהדרים בגוונים המשעממים הללו, כשמקסימום משלבים בהם ניקל, שיהיה קצת נוצץ. והמודעות שמנסות למכור לנו את היוקרה הזו באות ברקע שחור או לבן, כדי להבליט את הסחורה. דפדפו באיזה מגזין כרומו, עיינו במודעות, או יותר טוב – הסתכלו סביב, ותראו כמה מעט צבע יש לנו בחיים.
רומא קצת יותר צבעונית. לא ממש ססגונית, אבל קצת יותר מגוונת בצבעים של הבתים, המכוניות והלבוש. בתי האופנה הרבים מציגים לתפארה גם בגדים בצבעי כתום נועז, ירוק זרחני, אדום צעקני, משבצות, פסים, אבל גם פריטים ועיצובים של מונוכרום יש שם.
מנה גדושה של צבע פגשנו במכון לאמנות שנתקלנו בו ממש במקרה באחד משיטוטינו. המכון מקיים קורסים והשתלמויות, תערוכות, פרויקטים קהילתיים ומיזמים אמנותיים. קירות החצר הפנימית, כמו גם כל קירות המכון, הפכו בשבועות האחרונים למשטח גרפיטי ענק. כל מי שרוצה מוזמן לבוא ולצייר. הצבעים, המברשות והמכחולים מחכים במרכז החצר, וכל אחד יכול לבוא, לתפוס קיר ולומר את דברו הצבעוני.
וגם אם אין לך מושג בציור אתה מוזמן לצייר, הטעים אמיליאנו, צייר רומאי צעיר, פעיל במכון. מטבע הדברים, היצירות זמניות. משלב די מוקדם, כל צייר מזדמן מכסה ציור של אחד מקודמיו. אבל מה שיפה במקום, זה שרבים מהציירים מדברים עם קודמיהם ומתייחסים בדרך כלשהי לציורים שלהם. כך, למשל, מישהו הוסיף חווה המחבקת נחש שצייר אחד מקודמיו, וצעירה שציירה כשהיינו שם הוסיפה עיניים ובלורית לסוס שצייר שם צייר עלום אחר.
גם מיכל לא התאפקה, ועיטרה חתיכת קיר צנועה. מאז אני מספר לכולם שיש לה תרומה משמעותית לסצינת האמנות של רומא. משמעותית, גם אם זמנית.
איטלקית שוטפת
בעיצומה של נסיעה באוטובוס רומאי דחוס גיליתי לפתע שאני דובר איטלקית מלידה. היינו צריכים לרדת בכיכר כלשהי, איבדנו לרגע קשר עם המפה ומשהו בי אמר לי שפספסנו. אז פניתי לאיטלקייה מבוגרת שישבה מאחוריי.
"פיאצה טרילוסה?", שאלתי.
"או, פסאדו", השיבה בצער.
"מוצ'ו פסאדו?", שאלתי בבהלה.
"אה, נו מוצ'ו. סינקה מינוטס", אמרה והצביעה על הכיוון בו עליי ללכת.
"גרציאס".
"פרגו".
נהג באקווריום
האוטובוסים ברומא מיושנים, רועשים, בכל עשרות הנסיעות שלנו המזגן לא הופעל, והיה חם ולעתים דחוס. ובכל זאת הם יעילים ושירתו אותנו נאמנה.
לישראל יש כמובן הרבה מה ללמוד בנושא תחבורה ציבורית (ולא רק למימשל, גם אנחנו, התושבים, יכולים לשנות קצת הרגלים ולהתפנק קצת פחות), אבל דבר אחד נראה לי פשוט מתבקש: נהגי האוטובוס עסוקים שם רק בלנהוג. הם ספונים בתוך אקווריום שמבודד אותם מיתר הנוסעים ופוטר אותם מעונש הצפיפות, אם תרצה לדבר איתם תצטרך לעשות אקרובטיקה קלה כדי להציץ במרווח הקטן שבין קיר האקווריום לשמשה הקדמית, ונראה כי הם ממש לא אוהבים לשמש מודיעין (אחרי הנהג השלישי שלא ידע, הפסקתי לשאול).
המנגנון שמאפשר זאת הוא כרטיסיות שנרכשות בקיוסקים או במכונות אוטומטיות. כרטיסייה היא ל-100 דקות, ליום, שלושה ימים או שבוע. בתוך האוטובוס מדחן, ובנסיעה הראשונה שלך אתה מכניס את הכרטיס ומקבל אותו בחזרה כשתאריך הפקיעה מוחתם עליו. עד לאותו רגע, אתה יכול להשתמש בתחבורה הציבורית (הכרטיס משולב ותקף גם בטראם ובמטרו) כאוות נפשך. אם תיתפס על ידי פקח ללא כרטיס מוחתם, תשלם קנס גבוה מאוד.
השיטה הזו מאוד חסכונית בזמן. האוטובוס עוצר בתחנה, עשרות אנשים עולים עליו כהרף עין, והוא כבר מפליג לדרכו. והנהג שלנו אולי לא חברמן, אבל העיניים שלו על הכביש. הוא לא מוכר כרטיסים, לא מנקב כרטיסיות ולא מחזירים עודף ממכונת מטבעות (אלוהים, עוד עובדים עם זה?).
במחשבה שנייה, השיטה הזו אינה מתאימה לישראל. היא חסכונית בזמן ובטיחותית יותר, אבל בלי לתת עודף ולהחליף דאחקות עם הנוסעים, הנהגים הרי ימותו משעמום.
חבר מביא חבר
אני לא מתווכח. הן נאות המדרגות הספרדיות. עובדה: מידי יום מגיעים לשם אלפי תיירים ופשוט יושבים במקום, נחים, מסתכלים על התיירים האחרים, על המזרקה שלמטה, הכנסיות שמסביב, בתי האופנה המובילים שליד, זוללים ערמונים חמים ומעולים שנמכרים במחיר מופקע ונהנים.
לא, באמת, יש עליהן, על הספרדיות האלו. אבל בינינו, מישהו מבין מה השוס הגדול? מה הופך את המקום לכזה שמושך המוני אדם? אולי לפני הכל, זו פשוט העובדה שיש שם המוני אדם. הן נאות המדרגות, מרשימות במימדיהן, מצויות במקום מרכזי ויש מאחוריהן סיפור היסטורי סביר. אבל קח משם את אלפי התיירים, וגם אתה לא תבלה במקום יותר מ-10 דקות. עם כל האווירה שיוצרים האנשים, המקום מהפנט, אתה מצמיד ישבנך למדרגה שתפסת ואין לך שום חשק להמשיך בדרכך.
קפה במלכודת
סדר היום שלך מוכתב במידה רבה על ידי השלפוחית. אין שירותים ציבוריים ברומא, לפחות אנחנו לא גילינו כאלה, וכשהלחץ עולה מגיע זמן הקפה (כדי לדייק – פעם ביום זה גלידה). לך תדע, אולי הימנעות מבניית שירותים ציבוריים היא שיטה מעולה לפיתוח תרבות קפה עשירה.
עודפי הנוזלים שלנו מעולם לא היו יקרים יותר, אבל מכיוון שהקפה באיטליה טוב, הסידור הוא בסך הכל נוח והמחיר נסבל. עד שבסופו של דבר כבר שכחנו אם הקפה הוא רק התירוץ ובעצם אנחנו צריכים להזדכות על הקפה הקודם, או שמא הפיפי הוא התירוץ ובעצם ממש בא לנו על כוס אספרסו קטן וחזק.
חוץ מכמה מעידות של טירונים, שלא היו יותר מידי מכאיבות, הצלחנו להימלט ממלכודות תיירים. סמטה או שתיים לפני הכניסה לוותיקן, רגע לפני הפגישה עם פרנסיסקוס, התיישבנו בעוד בית קפה שכזה, שנראה תמים למראה. החשבון היה 27 אירו על כוס קפה, כוס מיץ תפוזים וקערית סלט פירות. ובעברית: כ-130 שקלים. הקפה לבדו עלה 8 אירו, כלומר כמעט 40 שקלים. אופס.
בעודי משלם, חייכתי למלצר וסיפרתי לו שזה רגע היסטורי: "ד'ה מוסט אקספנסיב קופי אבר!". המלצר משך בכתפיו והפטיר באדישות: "ותיקאנו". ובטח עד היום הוא כועס עליי שלא השארתי טיפ.
נו, שווה?
הצלחנו למצוא טיסת בוקר בהלוך וטיסת חצות בחזרה, מה שהותיר לנו חמישה ימים כמעט מלאים לבילוי. רק שבשביל להמריא בשבע בבוקר אתה צריך להתייצב בשדה בסביבות ארבע, מה שאומר שבלילה שלפני אתה לא ישן, ומכיוון שגם במטוס זה לא ממש שינה אתה מגיע למלון הרוס מעייפות. אחרי טיסת הלילה חזרה אתה גם מגיע הביתה רצוץ, וחייב עוד יום מנוחה כדי להתאושש מהחופשה. אז הנטו של החופשה מתקצר, ובשביל חמישה ימים בחו"ל אתה מפסיד לפחות עוד שני ימי עבודה, שמתווספים לימים שאתה מפסיד בעודך שותה קפה בבית קפה אחד, ונפטר ממנו באחר.
וזה גם עולה הרבה, הסופשבוע, ומצבנו הכלכלי לא באמת מאפשר מותרות שכאלו. עד עכשיו אינני יודע מה יימשך זמן רב יותר: הזיכרונות הנעימים מרומא, או הכאבים הכרוניים בחשבון הבנק. נקודה למחשבה במהלך החופשה הקרובה. בטבריה.
