יום האישה והסכסוך

על פוליטיקה, זיכרון והשתלבות במרחב. שלושה דיאלוגים עם נשים

– תגידי, מה את רוצה מביבי? ראית איך אבו מאזן מדבר?
– איך?
– הוא אמר שבחיים לא יכיר במדינה יהודית. איך אפשר לסיים ככה את הסכסוך?
– וביבי?
– הוא כבר מוכן למדינה פלסטינית, הוא בסך הכל דורש שהפלסטינים יכירו במדינה יהודית. זה לא בסיסי? אין, הימין צודק. אין פרטנר.
– תגיד, אתה באמת לא רואה שזה קשקוש?
– קשקוש? זה סכסוך דמים שנמשך כבר יותר מ-100 שנה.
– ושני גברים עם אגו מנופח ואישיות של ילד בן ארבע מסרבים לסיים אותו בנימוקים מטופשים.
– הלו, הלו, מדינה יהודית זה מטופש? לך אני צריך להזכיר את השואה?
– שני ילדים מגודלים. אחד אומר "שקודם יכיר", השני אומר "בחיים לא אכיר", אף אחד לא מוכן לוותר ושום גננת לא מצליחה להשלים ביניהם.
– די, נו, הכרה זה דרישה בסיסית.
– ואם הוא יגיד שהוא סתם מכיר במדינה, זה לא מספיק לך? מה ההתעקשות על הסמנטיקה הזאת? למה ביבי לא מבקש שיכיר במדינה דמוקרטית, למשל? למה דווקא מדינה יהודית? כי הוא יודע שלזה אבו מאזן לא יסכים. מבחינתי, שיכירו במדינת ישראל, ואנחנו כבר נתעסק באיזה מין מדינה אנחנו.
– אה… עזבי, זה לא כל כך פשוט.
– קשה לך לוותר אה? טוב, גבר. תאמין לי, אם העולם היה מנוהל על ידי נשים כבר מזמן היה פיתרון לסכסוך.
– כן, כן, שמענו. את רואה את מירי רגב וחנין זועבי מגיעות להבנה? את איילת שקד וחנאן עשראווי חותמות על הסכם מסגרת? הן בדיוק כמו ביבי ואבו מאזן.
– אני לא לגמרי בטוחה, וגם אם הן כאלה זה רק בגלל שהן פועלות בעולם שנשלט על ידי גברים. אני דווקא הייתי נותנת להן צ'אנס.
– טוב, בסדר, מתחיל ארץ נהדרת.

(שישי האחרון, יום האישה הבינלאומי, דיאלוג זוגי, או שמא נאמר שמאל טוק, מול יומני החדשות)

זיכרון גורלי

– שלום, יש לכם קפה אילן?
– בטח שיש.
– אז אני מזמין.
– כבר מוכן, אבל רגע, אתה לא זוכר אותי? לא יכול להיות.
– זוכר, בטח שזוכר. בחורה צעירה ויפה כמוך אני יכול לשכוח? פשוט הייתי בטוח שאת לא תזכרי אותי.
– שאותך לא אזכור? הגזמת. אז מה שלומך?
– בסדר גמור, ואת?
– אתה רואה, עובדת כאן קצת לפני הלימודים.
– מעולה. מה את הולכת ללמוד?
– חינוך. ויש לך חלק גדול מאוד בהחלטה.
– כבוד.
– טוב, אחרי כל השיחות שהיו לנו.
– תשמעי, הפנים מוכרות, השם כתוב על התגית, אבל בגילי… את חייבת לסלוח לי ולהזכיר לי מאיפה אנחנו מכירים.
– היית המורה שלי בקורס פסיכומטרי. רק תזכיר לי, אתה שמעון או זאביק?
– אייל.
– אה, אני חלשה בשמות.
– ובחיים לא לימדתי לפסיכומטרי.
– אופס.

(יום חול, פגישתי הראשונה מאז ומעולם עם מוכרת נפלאה בקפה ארומה)

המרחב הגלילי

– סיימתם? אפשר לפנות?
– תפד'ל, שוקרן.
– איך היה?
– טעים מאוד, תודה.
– תשתו משהו חם?
– קפה שחור בבקשה, לכולנו.
– אין בעיה.

– אוי, אבא, הקפה נוראי.
– מה נוראי? זה קפה שחור.
– הוא מר.
– אז תשימי סוכר.
– וקר.
– טוב, התרמוס שלהם לא כל כך איכותי.
– ואתה בכלל אוהב הפוך.
– אהבתי, אבל אנחנו כבר 13 שנה בגליל, צריך להשתלב במרחב.
– אה, זה חדש.
– בחיי. אני אפילו אוהב לשמוע מוסיקה ערבית. אני עוד לא ממש מכיר שירים, אבל זה כבר נעים לי באוזן.
– והתחלת לאהוב גם מוסיקה מזרחית?
– אל תגזימי.
– אבל התחלת לשתות קפה שחור?
– מזמן.
– ולהשתלב במרחב זה לשתות קפה שחור תפל, מר וקר?
– בין השאר.
– הבנתי. מלצר, אפשר תה עם נענע בבקשה?

(יום חול, ארוחה משפחתית במסעדה בעכו)

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן