הלחנת שירים שכתבו חללי צה"ל היא יוזמה ראויה, שזכתה לשם הכי נורא שניתן להעלות על הדעת
"עוד מעט נהפוך לשיר", נישא בחלל המכונית קולה הדרמטי של הקריינית כבר 11 שנה, וכמידי שנה בטני שוב מתכווצת. מה, חוץ ממני אף אחד לא מבין כמה השם הזה מעורר פלצות?
הלחנת שירים שכתבו חללי צה"ל היא בהחלט דרך ראויה להנצחתם. אבל למה, למען השם, נבחר לפרויקט הזה של גלי צה"ל דווקא שם בלשון עתיד? ועוד כזה שמציג את "ההפיכה לשיר", כלומר המוות, כמשאת נפש במקרה הנורא, או נבואה מקאברית במקרה הפחות נורא?
אם נבין את השם כפשוטו, המשמעות היא אחת: היום אנחנו סתם חיילים מהשורה, חסרי ייחוד וחסרי פנים, ואף אחד לא הולך להתייחס אלינו. אבל הנה, עוד מעט (בעזרת השם, יוסיפו אולי יראי השמים), נמות בקרב. או אז נעלה בדרגה ונהפוך לשיר.
אני תוהה, אם ב-11 השנים בהן פועל הפרויקט תחת שם זה, היו חיילים שכתבו טקסטים רק מתוך המחשבה שעוד מעט יהפכו לשיר, ואו אז הטקסט שלהם יולחן. ואני תוהה גם, אם יש חיילים אחרים שפשוט נמנעו מלכתוב טקסטים מרגשים רק כדי לא לנחס את עצמם, ושחלילה לא יהפכו לשיר. האחרונים, אגב, הרבה יותר שפויים בעיניי.
השכול הממלכתי של יום הזיכרון נחשב לקונצנזוס, אבל יש לו גם מבקרים. הם כמעט לא מקבלים במה להשמיע את קולם, אבל נדמה לי שהם רבים מכפי שנדמה. במישור אחד, הביקורת היא על ה"איך". כאן קובלים על האחידות של הזיכרון, הממלכתיות, על הקול המונוטוני המשותף שבו נזכרים באנשים שונים, שכל אחד מהם עולם ומלואו שונה וייחודי.
במישור אחר הביקורת היא על המה, או לפחות על עוצמתו וקידושו של השכול. כאן מושמעת הטענה כי מדובר במנגנון של המדינה שהופך את המוות לעניין הירואי, כחלק מ"עסקת חבילה" שהיא מציעה לבניה הצעירים: אתם תהיו לוחמים, תסכנו את החיים שלכם בניגוד לכל היגיון אנושי בריא, ואולי אפילו תיהרגו. אבל אם אכן תיפלו בקרב אנחנו נדאג להנציח אתכם. ולא רק להנציח, אף להפוך אתכם לגיבורים.
אני מודה שהתפיסה הזו עוכרת את שלוותי. אישית, יום הזיכרון בהחלט עוזר לי להתייחד עם חברים שנהרגו, ואני די זקוק לממלכתיות הזו, לאבל הלאומי והקולקטיבי שנושא אותי אל הגעגוע האישי. כל מי שהיה ביום הזיכרון בבית עלמין צבאי יודע שגם רוב בני המשפחות השכולות זקוקות ליום הזה. ובוודאי שאינני מאמין שיש אנשים מתוחכמים וחסרי רגש שיצרו את המנגנון הזה ומתחזקים אותו בשם אותה תיאוריה של "עסקת חבילה". אבל בכל זאת טורדת אותי המחשבה שהמנגנון הזה אכן נוצר, לא ביד מכוונת, אלא כמנגנון כמעט אבולוציוני של מדינה.
אבל אז מגיע הפרויקט הזה, וממש ממחיש את התיאוריה המטרידה הזו. הפרויקט ראוי, ואף מעבר לכך. הנצחה היא אולי הדבר הכי חשוב שיש לאחר הסתלקותו של אדם. הלחנת מילים שכתב אדם והפיכתן לשיר היא לבטח אחת הדרכים היותר יפות להנציחו. אני גם יכול להבין איך רוב השירים מהפרויקט שהופכים ללהיטים עוסקים ישירות במלחמה ובמוות ("לא גיבורים אנחנו", "שום דבר לא יקרה לי", "המכתב האחרון"). אבל השם שנבחר לפרויקט פשוט מחריד.
הבחירה בצורת העתיד, המצביעה על כמיהה, ערגה ותקווה למצב מסוים, ועוד כשאיפה קולקטיבית – כתוב שם "נהפוך לשיר", ולא "אהפוך לשיר" – היא בדיוק ההוכחה לה זקוקים מחזיקי תיאוריית "עסקת החבילה". הנה, צדק יוסף טרומפלדור באותו משפט אחרון שלו (לפחות על פי המיתוס). רק שעכשיו אנחנו לוקחים את אותו משפט כמה צעדים קדימה.
בעוד טרומפלדור אמר את המשפט לאחר שנפצע בקרב תל חי ממש רגע לפני מותו, אנחנו צופים פני העתיד ואומרים אותו הרבה לפני היציאה לקרב. ואם מפקד תל חי סתם ציין ש"טוב למות בעד ארצנו", אנחנו גם מציינים מהו הטוב הזה: "נהפוך לשיר". וזה כל כך טוב שמי יודע, אולי אפילו נזכה לביצוע של עידן עמדי.
