צילום: אבי אוחיון, לע"מ
ארבעה חוקי מדינה חדשים, לתשומת ליבם של 120 הח"כים שייבחרו בעוד כחודשיים
שוב בחירות, ושוב מתעורר לו הח"כ הרדום שבי. לא, אין לי כוונה להתמודד על מקום בבית הנבחרים שלנו. בכל הצניעות הראויה, אני סבור שפה ושם לאורך השנים ישבו בכנסת אנשים שיכולתי לתרום לפחות כמותם. אבל כדי להגיע לשם צריך לאכול הרבה דברים בדרך, ואני, יש לי חיך רגיז וקיבה רגישה.
על כן מעת לעת אני מסתפק בהעלאת הצעות לחוקי מדינה, בתקווה שמי מ-120 נבחרינו יקרא, ישתכנע ויתחיל להניע. הפעם האחרונה שעשיתי זאת הייתה בדצמבר 2014, לקראת הבחירות של 2015. הן נראות כמו היסטוריה רחוקה, אנחנו בעיצומה של מערכת הבחירות הרביעית מאז, ובכל זאת – זה היה רק לפני שש שנים. זוכרים? המחנה הציוני עם בוז'י וציפי לבני לוקחים 24 מנדטים, כולנו החדשה של כחלון שמונה, והליכוד של נתניהו מנצח בענק עם 30 מנדטים. וכל האנשים הטובים האלה לא חוקקו חוק אחד שאני הצעתי.
ובכל זאת, אני מנסה שוב.
חוק הזיכוי האוטומטי
כמה תשלומים יש לכם בהוראת קבע, כאלו שמנוכים ישירות מחשבון הבנק שלכם או מכרטיס האשראי? לרובנו יש די הרבה כאלה. ארנונה, מים, חשמל, טלוויזיה, ביטוחי חיים, ביטוחי רכוש, טלפון קווי, טלפון סלולרי, אינטרנט ועוד.
ומה קורה כשנדמה לך, הלקוח, שחייבו אותך ביתר? נניח על גלישה שלא צרכת, רינגטון שלא רכשת, סרט שלא הזמנת, או סתם כמה עשרות שקלים יותר יותר מהמחיר שהבטיח לך נציג המכירות הנלהב?
אם תנסה לקבל את ההפרש, אתה לא רק נאיבי, אתה אידיוט. תשחית זמן רב בהמתנה לנציג או שתבזבז לשווא אנרגיה במקלדת רק כדי לקבל מייל חוזר עם "פנייתך בטיפול". לא רק שהכסף שלך יישאר אצלם, גם השחתת לריק זמן יקר.
החוק שלי הוא פשוט, הוגן וצודק מאין כמוהו: כאשר לקוח שמשלם בהוראת קבע טוען שגבו ממנו ביתר, נותן השירות חייב להשיב לו את ההפרש. מיידית, לאלתר ובו ברגע, בלי למחות ולפני שנעשה בירור כלשהו. ואם נותן השירות בושש, יחייב החוק גם את חברות האשראי.
למה זה הגיוני? קודם כל כי הוראת קבע היא מתן גישה חופשית לכסף שלנו. אותם נותני שירות, ולרוב מדובר בתאגידי ענק עשירים וחמדניים, יכולים בעצם להושיט את ידם ממש לתוך הכיס שלנו, להחליט בעצמם "כמה מגיע להם", ולקחת. חתימה על הוראת קבע היא אפוא הבעת אמון ברמה מאוד גבוהה. ואמון צריך להיות הדדי.
שנית, בכל צורת רכישה אחרת הלקוח בוחר אם לתת את הכסף, ואם זה נראה לו יקר מידי הוא יכול לוותר על הקנייה או פשוט לומר "לא משלם". הכוח אצלו. בהוראת קבע המצב הפוך. קודם הלקוח משלם את המחיר שגבה נותן השירות, ועכשיו, כמו שאומרים, לך תחפש.
ושלישית, כמעט בכל המקרים ללקוח אין יכולת אמיתית לדרוש את המגיע לו משפטית. הגוף הגובה, מנגד, חמוש במחלקה משפטית וסתם כוח אדם שמשיגים עבורו כל שקל שמגיע לו (וגם כמה שלא), כולל הוצאות גבייה שנגרמות אם טענתו של הלקוח אינה מוצדקת. שיהיה ברור, אינני מבקש שאותם גופים יוותרו על מה שמגיע להם. רק שבמקרה של מחלוקת, כל עוד אין הסכמה, הכסף יישאר אצל הלקוח. מה טבעי מזה?
חוק האחריות הניהולית
ועדיין אני באותם תאגידים וחברות, אבל הפעם בקטע של המכירות וגיוסי הלקוחות. ובכן, קרו מקרים בהם התגלה שאנשי מכירות של חלק מהתאגידים שיקרו ללקוחותיהם, רימו אותם, מנעו מהם כספים שמגיעים להם, הפעילו עליהם מניפולציות ולחצים לא הוגנים, והדברים האיומים האלו נעשו בהוראת מנהליהם הישירים. לפני שש שנים היו פרסומים רבים בנוגע לחברת "הוט", ולאחרונה אנו עדים לגופים עסקיים שכל עיסוקם הוא הונאת קשישים, בדרך של מכירת שטויות במחיר של אלפי שקלים בחודש. אבל גם אדם בוגר ונבון עלול ליפול למלכודת פתאים, אם אותו מוכר ממולח יפגוש אותו בסיטואציה המתאימה.
החוק שאני מציע יקבע, בין השאר, שהתנהגות כזו היא פלילית, ושלמנכ"ל החברה יש אחריות עליה. תמיד, בכל מקרה, גם אם לא ידע. אדוני מרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש? לבריאות! אבל עם שכר כזה אנחנו מצפים ממך שתדע מה קורה אצלך בחברה.
לחוק הזה אפשר להוסיף עוד כל מיני סעיפים. למשל, ששיחת מכירה יזומה חייבת להסתיים אחרי פעמיים בהם הלקוח מבהיר כי אינו מעוניין; או סעיף שמגדיל בצורה ניכרת (נניח ל-60 יום במקום 14 באופן רגיל) את משך הזמן בו שמורה ללקוח הזכות לבטל עסקה, בכל מקרה שאת הקשר הראשוני יזם הגוף המוכר.
חוק דיווח לפי קבלות
החוק השלישי שלי נוגע בעיקר לעצמאים. תזכורת: העצמאים משלמים מיסים לפי החשבוניות שהם מוציאים, ולאו דווקא לפי התשלומים שהם מקבלים בפועל. במקרים רבים חולף זמן רב בין מועד הוצאת החשבונית עד שמקבלים את הכסף. זה קורה כי לקוחות משלמים בתשלומים, וגופים גדולים ומוסדות משלמים במה שנקרא "שוטף פלוס" (30, 60, 90 וגם יותר). ולפעמים הלקוח פשוט לא משלם.
לפני שמונה שנים נעשה ניסיון לאפשר לעצמאים להוציא את החשבונית רק במועד הפירעון של התשלום. מניסיוני האישי ומהכרות עם עצמאים ובעלי עסקים רבים: זה כמעט לא עובד. הפיתרון הרבה יותר פשוט: שדיווחי המס יתבצעו לפי קבלות. למה? כי הקבלה היא המסמך המעיד על קבלת הכסף, והיא זו שמלמדת על ההכנסה בפועל. וכמובן, קבלה מספק תהווה האסמכתא להוצאה. מה יותר פשוט, טבעי ונכון מזה?
חוק הקוקטיילים
החוק הבא עלול להיראות קצת מתחכם, ובעידן הקורונה לגמרי לא רלוונטי. אבל הקורונה תיגמר, ולפי התחזית המלומדת שלי האירועים הראשונים שיחזרו לשיגרה הם אלו שממנת הקופה הציבורית: מסיבות קוקטייל לאורחים דיפלומטים, ארוחות ערב מינסטריאליות וכדומה, כטוב ליבנו בראוותנות.
"חוק הקוקטיילים" שלי, או בניסוח אחר "קוקטייל לכל אזרח", מבקש לשתף באירועים האלה אתכם ואותי. על פי חוק זה, בכל פעם שגוף ציבורי עורך ארוחת ערב רשמית, מסיבת קוקטייל, או כל אירוע חגיגי אחר, עשרה אחוז מהנוכחים יהיו אזרחים מהשורה. ג'ו ביידן יגיע לביקור ממלכתי וראש הממשלה יערוך לכבודו סעודה עם 150 מוזמנים? יתכבדו ויזמינו עוד 15 אזרחים "רגילים".
אותם אזרחים ייבחרו בצורה רנדומלית, נניח בהגרלה מבין כל אלו שהגישו מועמדות. אם ירצו בכך, יעברו גם הכנה לקראת האירוע: תדרוכי אקטואליה, קוד לבוש, כללי התנהגות מקובלים, מנהגי שולחן, כללי טקס, ואפילו נושאים לשיחה. הרעיון הוא שמארגני האירוע יעשו הכל כדי שהאזרחים מהשורה ירגישו שייכים ככל שניתן, ממש חלק חשוב מהאירוע.
כך יוכל אזרח כמוני כמוך לגלגל סמול טוק עם ח"כים, שרים וראשי ממשלה (ומי יוכל לומר "ראש ממשלה מנותק" על אחד שהרגע סיים שיחה צפופה עם מורה בחטיבת ביניים, למשל?). ואם האורח יזרום, אפשר יהיה להחליף עם ג'ו כמה טיפים בנושאי בריאות בגיל השלישי.
גם הפעם ההיגיון של החוק נראה לי ברור מאליו: דרך מעולה לקשר בלתי אמצעי בין העם לנבחריו, אפשרות שלגמרי מגיעה לנו להשפיע מקרוב על מקבלי החלטות, וכמובן הזדמנות לאוכל טוב ואנין. ושלא נשכח לרגע. אותם 15 מוזמנים הם בעצם המזמינים. הרי הארוחה היא תמיד על חשבונם.
