גם לאובססיה שלנו לגבולות ברורים צריך שיהיה גבול
יואב גלנט חרג מגבולות החלקה שלו. ההתנהלות שלו בפרשה חצתה את הגבול שבין עבירה מינהלית לאתית ולכן הוא לא יהיה רמטכ"ל. אולמרט ואבו מאזן כבר שרטטו את גבולות הקבע, אבל לא חתמו על הסכם. ניצב אורי בר לב חצה כנראה את הגבול שבין חיזור להטרדה מינית. מאז שנכנסה הסופר-נני מיכל דליות (אמאל'ה!) למרקע, למדנו שהכי חשוב בחינוך זה להציב בפני הילדים "גבולות ברורים". תמרורים מספרים לנו מהו "גבול המהירות המותרת" (וכולנו, כמובן, מעולם לא חוצים אותו), ספורטאים מנסים להגיע לגבול קצה היכולת, ואם אני נותן עוד דוגמה אחת למרכזיותו של המושג "גבול" בחיינו, ברור לגמרי שחציתי את גבול הטעם הטוב.
איפה שלא נסתכל, כולם מדברים על גבולות, ולא סתם גבולות בעלמא: כולם מבקשים לסמן גבולות ברורים. זוהי ממש משאת נפש, אישית, חברתית ולאומית, עד שהמושג "גבול ברור" מחליף לגמרי את המושג גבול, והופך לצורך קיומי וחיוני במרבית תחומי החיים. מין ערך נשגב, על גבול האובססיה, שחובה עלינו להגיע אליו: אם הוא קיים צריך רק למצוא אותו, ואם הוא איננו עלינו להגדיר אותו. ובכל מקרה צריך לסמן אותו היטב כדי שכולם יראו את הגבול הברור. מבחינה מילולית, אגב, זה קצת מוזר שהמילה "גבול" צריכה בכלל חיזוק. הרי גבול זה גבול, מה לא ברור פה? עובדה, פעם היינו רואים שלט "זהירות גבול לפניך", והכל היה ברור בלי שנוסיף את אותה מילה.
אלא שהחיים, מה לעות, הם עניין מורכב, וברוב המקרים הגבול ממש לא ברור. הנה הצעה לשעשוע קטן: עקבו אחרי כל מי שמצהיר בנחרצות "יש גבול מאוד ברור…" ואז מנסה להסביר מהו אותו גבול ברור. אחת מן השתיים: או שההסבר שלו סתום, מורכב, מסובך ובלתי ברור בעליל, או שהוא מסמן נקודה שברור לגמרי שהיא הרבה מעבר לגבול, ומעביר את הגבול באותה נקודה. למשל: "מגע באברי מין הוא גבול מאוד ברור ביחסים שבין מטפל למטופל". הכוונה ברורה, אבל זה לא הגבול. זה מקום שבו ברור לגמרי שמישהו חצה את הגבול, שהוא כשלעצמו מאוד לא ברור.
קחו את כל הגבולות שהוזכרו למעלה, וראו כמה הם אינם ברורים: הגבול שבין חיזור להטרדה מינית, הגבול שבין טעות מינהלית לעבירה אתית, הגבול של מדינת ישראל בהווה ובעתיד, הגבולות שניתן להציב בפני ילדים ואפילו ה-90 קמ"ש המצחיק, גבול ברור ללא ספק, רק תראו לי נהג אחד שקיבל דו"ח כי נהג 95 קמ"ש, או מישהו שבכלל חולם להוריד את הרגל מהגז כשהמחוג עוד לא חצה את ה-100. מסתבר, אם כן, שהגבול הברור פשוט לא קיים. כלומר יש גבול, הוא עובר היכן שהוא בין לבין, אבל ברור הוא לא. ואם הוא בכל זאת ברור, תמיד אפשר למתוח אותו קצת.
בעיה? לא בהכרח. לא אכחיש, גבול ברור יכול בהחלט להיות עניין מועיל פה ושם, אבל נראה לי שאנחנו קצת מפריזים בחשיבותו. יותר מידי גבולות ברורים הופכים את החיים לפשטניים, משעממים, נטולי הפתעות, דידקטיים להחריד ותקינים פוליטית שאפשר לצאת מהכלים. גבולות קשוחים ואחידים לכולם עלולים לדכא את נפש האדם ולבטל כל סיכוי לביטוי אישי או אישיות ייחודית.
גבולות לא ברורים יוצרים עניין, מעוררים ריגוש ולפעמים הם עצם העניין. "וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב ואסור לנו שם", כתב יהודה עמיחי, ומי לא יקנא בתחושה זו של הגבול הקרוב, של ה"אסור לנו שם", כשאין לדעת אם "שם" הוא המקום אליו כבר הגענו או המקום אליו אנו מתקרבים? וגם שמאלני מושבע, כך נראה לי, יעדיף את תנועת "רופאים ללא גבולות" ההומאנית ואוהבת האדם, על פני "יש גבול" הרדיקלית והלעומתית. אותו טשטוש גבולות הוא לפעמים כל הקסם שברומנטיקה ובאהבה, הצידוק למקצועות כמו עורך דין או רואה חשבון, סוד כוחה של יצירה אמנותית, ומה שמאפשר ליהנות מחוויית ההורות מבלי להעביר את שנות הילדות של צאצאינו כשוטרים חמורי סבר. והיכולת למתוח קצת את הגבול גם כשהוא מוגדר באופן הברור ביותר, מאפשרת לעתים קרובות לנהוג על "חוק ההיגיון" שלרוב עדיף על כל גבול או חוק שרירותי.
אם תשאלו אותי, גבולות ברורים מידי יכולים אפילו לגרום נזק חינוכי. בחיים, על פי רוב, הגבולות מטושטשים. החוכמה איננה "לדעת איפה בדיוק עובר הגבול". זו, כאמור, משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל יש מצבים שהם ללא ספק חציית גבול, ויכולת האבחנה במצבים אלו היא המפתח להתנהלות נכונה בחברה אנושית. מי שהורגל בילדותו לגבולות ברורים מידי, עלול שלא לפתח את חוש האבחנה הזה ולהתבלבל כשהוא יוצא אל "החיים האמיתיים".
ואם נלך כמה צעדים הלאה, הרי שיחידי הסגולה שבינינו, המדענים הגדולים, האמנים שהשאירו חותם, הספורטאים המצטיינים, כולם פרצו גבולות בדרכם להיכל התהילה. אלברט איינשטיין, צ'ארלי צ'פלין, יוהאן סבסטיאן באך, מייקל ג'ורדון וגאונים נוספים, מן הסתם לא פגשו בתהליך התפתחותם את מיכל דליות.
