בעקבות גילויו של חלקיק היגס, הרהורים על המדע בעידן הריאליטי, מגמות מנוגדות בחברה ועל אלוהים
נו, אז מה היה המאורע בציבורי שהכי ריגש אותנו בשבועות האחרונים? הזכייה של ספרד ביורו? אולי דווקא של מיאמי עם לברון באליפות ה-NBA? המעצר של דפני ליף? ההדחה של עזאם עזאם בהישרדות? או שמא ההישג של החוקרים במאיץ החלקיקים בסרן, שגילו את חלקיק היגס, הידוע גם בשם "החלקיק האלוהי"?
כשהאדם הראשון נחת על הירח הייתי ילד בן 7 בחולון. חיינו את הדיווחים, בעיקר מהרדיו, ובערבים הלכנו אל השכנים היחידים בבניין שבביתם הייתה טלוויזיה כדי לראות את הפלא. בלילות הרמנו את הראש לשמיים והיינו בטוחים שאנחנו מבחינים בחללית על הירח. מאז ועד היום לא זכורה לי פריצת דרך מדעית שזכתה לעניין ציבורי ועיסוק תקשורתי כה רחבים.
זה אומר שהאירוע הנוכחי הרבה יותר גדול. הנחיתה על הירח הייתה ספקטקולר מרהיב ומלהיב, עם קתרזיס ברור לכל הדיוט (ואפילו לכל אידיוט), עם מתח שנבנה במשך שנים רבות. בסרן, אגב, יש הטוענים שאכן היה זה מחזה מרהיב, אבל שום דבר מעבר לכך מבחינת התרומה להתפתחות המדע והטכנולוגיה. יש כמובן גם את המשפט המפורסם "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות", שאמר ניל ארמסטרונג, ומאות התייחסויות בספרות ובקולנוע.
בהמשך באו השאלות: האם אותו משפט הוא מקורי של ארמסטרונג, או נכתב עבורו על ידי קופירייטרים שנשכרו במיוחד למשימה? ועוד קצת אחרי התפתחה לה תיאוריית הקונספירציה, הגורסת כי האירוע כולו בוים על ידי נאס"א ולמעשה איש עדיין לא נחת על הירח. איכות הצילומים, העובדה שדגל ארה"ב נראה כשהוא מתנופף ברוח, מותם המיסתורי של אסטרונאוטים רבים מהמעורבים בפרויקט וסירובם של אחרים, כולל ניל ארמסטרונג, להתראיין, הם דלק המבעיר תיאוריה זו עד היום.
על גילויו של חלקיק היגס, הרשו לי לנחש, לא תבוא שום תיאוריית קונספירציה. איש לא יטען כי הגילוי בוים, פשוט כי אין מה לראות. דיווחים בתקשורת, חגיגה בעולם המדעי, כתבות צבע בטלוויזיה, ושום תמונה היסטורית, רגע מכונן, משהו שאפשר להתפעל ממנו, או לחילופין לזרוק הערה מתחכמת ברוח "זה כל הסיפור?". וזה בעידן שכל גרעפס מצולם ומונצח מעשרות זוויות, בוידאו ובסטילס, ועם אפליקציות שמראות את ההתרחשות גם מזוויות שמהן כלל לא צולמה. ולחלקיק היגס שלנו, ככל הידוע לי, אין עוד אפילו אפליקציה (אם כי יש לו דף פייסבוק, לא צריך להגזים). אז הנה לנו האירוע המדעי הכי חשוב של העשורים האחרונים, ואין לנו שום דרך לראות אותו או לחוות אותו.
ובואו נודה על האמת, אף אחד גם לא באמת מבין מהו אותו חלקיק, מהי המשמעות של גילויו ומה זה בכלל נותן לנו. הבנו (נניח) שהוא חלקיק מסוג בוזון, שהוא נותן מסה לכל שאר החלקיקים המרכיבים את החומר בעולם ושבזכות גילויו הפיזיקאים לא צריכים לנסח את כל הפיזיקה מחדש. אבל מה זה נוגע לנו? ועדיין היה באז. אולי לא כמו הבאז שליווה את הביצוע האחרון של אסף הרץ ב"רוקדים עם כוכבים", אבל היו שערים בעיתונים, כתבות ביומני סוף השבוע, אנשים דיברו על זה.
מה זה אומר? שהחברה שלנו צועדת לשני כיוונים מנוגדים – רע וטוב, ואולי בכל זאת יש סיכוי שהטוב ינצח, או לפחות ישרוד. מצד אחד היא הולכת ומתבהמת, הולכת ונעשית אלימה, נהנתנית ורדודה עד אימה, והנה היא בכל זאת יודעת לתת כבוד גם להישג מדעי.
וזה קורה אפילו כשאין לנו מושג על מה מדובר, אין מה לראות ועל הגילוי לא הכריז איזה צביקה הדר ברגע השיא של "הגמר הגדול", אלא כמה פיזיקאים (דווקא די מדליקים) באודיטוריום שוויצרי לנוכח מסך מלא נוסחאות מתמטיות. אגב, ברוח התקופה, חדר איזשהו אלמנט של ריאליטי גם למאיץ הענק. שתי קבוצות מדענים שונות התחרו ביניהן מי תגלה אותו ראשונה, והיו להן אפילו שמות – אטלס ו-CMS.
וזה לא רק החברה שלנו. העולם כולו צועד בצעדי ענק בשתי מגמות הפוכות. תת-תרבות של ריאליטי מחד, והישגים אמנותיים נשגבים מצד שני. בורות, נבערות ופונדמנטליזם במקומות רבים בעולם, ופריצות דרך מדעיות כבירות במקומות אחרים. מלחמות, רצח עם וטבח בין מדינות ובתוך מדינות, מול שיתופי פעולה אוניברסליים כמו האולימפיאדה והמאיץ הענק שלנו בסרן.
הדו-כיווניות הזו באה לידי ביטוי גם בתגלית הטרייה עצמה. השם שהוצמד לחלקיק (עוד טרם גילויו) הוא "החלקיק האלוהי", מה שעורר את השאלה אם גילויו מוכיח את דבר קיומו של האלוהים או להיפך – מוכיח אחת ולתמיד שאין אלוהים. המדענים עצמם חלוקים בסוגייה זו, ואחת הדעות המעניינות יותר גורסת שגם אם יש אלוהים, הוא זה שקבע את החוקים ואז זז הצידה. בזאת תפקידו הסתיים, ולא מעניין אותו איזה בגד אתה לובש, אילו ספרים אתה קורא ומה אתה אוכל לארוחת צהרים.
מצד שני, גילויו של החלקיק מוכיח באופן נחרץ כי רוח האדם קיימת גם קיימת, ותפקידו של האדם טרם הסתיים.
