השכב כל רוכב

או: הישראלי ואמנות ההתעללות ברוכב הקטנוע

גרוטאה שהחזירה את נשמתה למוסך, מחירי הדלק המאמירים הגיל הכרונולוגי שמטפס בקצב רצחני אף יותר החזירו אותי לרכב דו גלגלי. הימאהה איקס סיטי 250 שקניתי מזכיר קצת בצורתו ובאמינותו את הוספה הלבנה ששירתה אותי בנאמנות עד לפני שבע שנים, גומא 28 קילומטר לכל ליטר בנזין ועוזר לי להרגיש צעיר.

אבל בסיבוב הנוכחי שלי אני שם לב שבכבישי הגליל עדיין מסתובבים נהגי פרייבטים שלא הפנימו את קוד ההתנהגות הרווח כאן ביחס לרוכבי דו גלגלי. לטובת אלו, וכדמוקרט התומך בשלטון הרוב, ניסחתי את כללי ההתנהגות לנהגי מכוניות בכל הקשור לרוכבי קטנועים שמעיזים להשתמש בכביש.

כשאתה מתכנן יציאה מחנייה או מכביש צדדי ומבחין בקטנוע במתקרב לעברך, צא בכל זאת. הכלים האלו מצוידים ביופי של ברקסים ויוכלו לבלום בלי להיכנס בך.
בראותך קטנוע לפניך היצמד אליו ככל יכולתך. מראה הג'יפ שלך במראה יראה לו מהו הכלי הנכון להסתובב איתו בכבישים.
אבל אם אתם נכנסים לעיקול, היצמד אליו עוד קצת. הרוכב שלפניך ממילא צריך להתרכז בכביש, לחמוק מכתמי שמן באמצע העיקול ולראות שאף משוגע ממול לא החליט לעקוף פתאום, קטן עליו לעשות את כל זה תוך כדי האצה. 
אם נראה לכם שהרוכב נשאר רגוע, יכול להיות שצריך להבהב עם האורות הגבוהים ולצפור כמו משוגע. זה תורם לרוגע ולתחושת הביטחון של הרוכב.
אם יש לפניך אופנוע, אתם בכביש צר עם פס הפרדה מקווקו ובלי שדה ראייה, עקוף את האופנוע. יגיע מישהו ממול? תמיד תוכל לחזור ימינה ולסמוך עליו שיירד לשוליים. 
אבל אם אתם בכביש כנ"ל ויש פס לבן, עשה את העקיפה ממש מהר.
אם אתם עוקפים קטנוע באוטוסטרדהבעלת שני נתיבים או יותר לכל כיוון, אל תשתמשו בשום אופן בנתיב העקיפה. עיקפו את הקטנוע כשאתם ממש צמודים אליו, זה עושה לו רק טוב.
בהגיעך לרמזור מקם את רכבך כך שהקטנועים לא יוכלו "להשתחל". שיעמדו בתור כמו כולם, הנבלות.
בכל זאת הצליח המניוק להשתחל ולהיות ראשון ברמזור? אל תוותר! תראה לו מי הגבר, סע במהירות מטורפת, השג אותו וחתוך אותו בפראות, שילמד עם מי להתעסק.
לסיכום: בראותך קטנוע התעלם ממנו. קטנוע זה פיקציה.
(הכללים מנוסחים בלשון זכר כי נשים ממילא לא יבינו. גם נהגים של BMW שחורות לא צריכים לקרוא אותם. אצלם הכל בא באופן טבעי).

 

אין חיה כזאת

לא רק הנהגים מתייחסים בזלזול לרוכבי הדו-גלגלי. גם המרחב הציבורי בגליל מתעלם מהם לגמרי. בתחנות הדלק אין שמנים מתאימים, בחניונים הציבוריים אין מקום המוקצה לחניית אופנועים והמודעות לקיומם, לתרומתם להורדת הפקקים והפחתת זיהום האוויר כמו גם לפגיעותם שואפת לאפס.

בשנה האחרונה נעשים כמה תיקונים בתעריפי הביטוח האסטרונומיים, שגורמים לכל רוכב להרגיש כמו אויב האומה מצד אחד ופרה חולבת מאותו צד. אבל מספיק לראות כמה עולה ביטוח חובה על דו גלגלי לנהג חדש כדי להבין שמישהו רוצה פשוט להעלים את הדסר הזה מכבישי הארץ.

 

המרענן האמיתי

מבחינתי, המרענן מספר אחת של הקיץ הוא איברהים משוק תרשיחא. יש לו דוכן קטן בו הוא מוכר כל השנה צמחי גינה ושתילי עצים. את חלקם הוא מגדל ומרבה בעצמו, ואחרים הוא קונה בכל מיני משתלות גידול "כשאני רואה שתיל ממש טוב ובזול".

בקיץ הוא מוכר גם סברסים ותאנים בלאדי. את הסברסים הוא קוטף משיחי צבר פראיים במקומות שונים בגליל, ואת התאנים משרידי העצים שבתרשיחא, שפעם, הוא מספר, הייתה האמא והאבא של עצי התאנה בכל המזרח התיכון.

התאנים שהוא מוכר מתוקות ודחוסות והסברסים שלו עסיסיים ומתוקים כמו שאף סברס פלסטיק שקניתם בסופר לא יכול להיות. לסברס עונה קצרה, במיוחד השנה בגלל החמסינים. בשבת הקרובה, אם יהיה מזל, תהיה הזדמנות אחרונה ליהנות מהפרי הזה, שפעם היה שם נרדף לילידי הארץ. לתאנים, לעומת זאת, יש עוד כמה שבתות טובות, ובשבת הקרובה יהיו כבר תאנים מסוג אסאלי, שהן סגולות מבחוץ ומבפנים ויש להן טעם של דבש.

הפירות שלו גם מעוררים זכורנות ילדות: פחית שימורים שמחוברת במסמרים לקצה של מקל ארוך, וקטיף סברסים לתוך דליים שחורים במיומנות שהלכה והתפתחה מקיץ לקיץ. ולאחר מכן השריה לילית בדלי מים, שייעלמו הקוצים מהפרי, קילוף עם כפפה ואולר (בטח אולר, סכין זה לילדות) והתענגות על הטעם המיוחד שהושג בעמל רב. ואני נשבע: זה לא רק זיכרון הילדות שהופך את הסברסים לכל כך טעימים. יש להם באמת טעם מיוחד, וגם בני הדור של ילדיי מבחינים בו.

איברהים, מבחינתו, עובד מתוך שליחות. אם הדור שלי לא יקטוף, הוא אומר, אז גם הדורות הבאים כבר לא יקטפו. ואם כן תקטוף, אני שואל, זה יעזור? הנה, אני מת על הטעם, אבל לא עולה על דעתי ללכת לקטוף סברסים בשדות.

באמת, הוא אומר, כואב הלב כמה פרי נשאר על שיחי הסברס. פעם היית צריך להילחם על כל חתיכה עם האחרים שבאים לקטוף. היום אף אחד לא רוצה לחטוף קוצים. ואני לבדי, הוא חושף זוג ידיים פצועות מרוב קוצים, לא יכול לקטוף לבד את כל הסברסים בגליל. 

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן