מה למדנו ומה עדיין לא. בעקבות עיון בגיליון "במחנה" של אחרי מלחמת ששת הימים
"קצין מודיעין אינטליגנטי, שלא איבד אף כהוא-זה משלוותו ונימוסיו היבשים – סרן י', איש מודיעין, אדריכל מערד – מנה בפנינו את שדות התעופה המצריים שנפגעו. התגובה החד משמעית והמהירה של חיל האוויר הישראלי פגעה במהלומה מרוכזת בשדות התעופה המצרים".
"לפתע נשמעו מחיאות כפיים. מנחם בגין הגיע מתל אביב. בן גוריון, ששהה בבית, קרב לעומתו והשניים התחבקו משל היו רעים אהובים זה שנים".
"חוסין, שהתפתה והצטרף ל'מלחמת ההשמד' נגד ישראל – כשהוא מסתייע במטוסים וטנקים שניתנו לו מן המערב 'כדי לבצר את הדמוקרטיה במזרח התיכון – עמד לקבל את מנתו".
שלושת הציטוטים האלו, שבחרתי כמעט באקראי, לקוחים מתוך גיליון "במחנה" הנושא את התאריך 12.6.1967, יומיים בדיוק לאחר תום מלחמת ששת הימים. רכשתי אותו ממש לאחרונה בשוק הפשפשים ביפו, ובתמורה ל-10 שקלים זכיתי במסמך מרתק ומאלף, מרגש מצד אחד ועוכר שלווה במקביל.
את האווירה הנושבת מדפי הגיליון אפשר להגדיר כאופוריה מאופקת. כותרת הגיליון היא "האפוס של הניצחון", הטקסטים ברובם מליציים ורוויים בשיכרון ניצחון, ויש בהם יותר פאתוס מאתוס. יש הרואים בגיליון זה אלבום הניצחון הראשון, אבל הוא עדיין מאופק יחסית לאלבומי הניצחון שצצו לאחר אותה מלחמה.
יותר מזה. בהחלט אפשר לחוש בו את פעמי ההיסטוריה, לספוג קצת מהשפה של התקופה ולחוש משהו מהאווירה והלך הרוחות של אחרי המלחמה. אפשר גם אפשר להתרפק על אותו רגע לאומי מאושר, על האתוס שהיה משותף כמעט לכולם, על הלכידות הלאומית והאושר הקולקטיבי שאני זוכר עד היום, למרות שהייתי אז ילד בן חמש וחצי.
אבל 48 שנים לאחר המלחמה ההיא, ושנה בדיוק לאחר מלחמת צוק איתן, אפשר גם להסתכל על התיעוד האותנטי הזה, לבדוק מה למדנו מאז, וחשוב מכך – מה ניתן עוד ללמוד.
***
על שער הגיליון צילום צבעוני של הכותל המערבי המשוחרר שצילם משה איתן. אבני הכותל תופסות כמעט את כל שטח הצילום. בפינה השמאלית העליונה יריעת שמיים ועליה הכיתוב: "ליד הכותל המערבי זמן קצר לאחר השחרור". ובפינה השמאלית התחתונה, ממש בקושי, ניתן להבחין בקבוצת חיילים. גם בצילום פנימי, פחות פנורמי, תופסות אבני הכותל את רוב שטח הצילום ובתחתיתו נראות קסדות של חיילים. הכיתוב: "הכותל! הכותל! חיילים מגודלים בכו, פרצו בצווחות צהלה, דממו רגעים ארוכים, התנשמו בכבדות, נגעו באבניו המחוספסות והחמימות באצבעות מלאות רגישות".
בסופו של דבר נחרט בזיכרון הלאומי צילום אחר, צילום "הצנחנים הבוכים" המפורסם של דוד רובינגר. הצילום הזה שם במרכז את הצנחנים (שאיש מהם אינו בוכה), לא את האבנים.
יש בגיליון תיעוד מקיף של מהלכי המלחמה וחלק מהקרבות, מפות של הקרבות, צילומים משדה הקרב, וגם שיחה קצרה של קצין חינוך ראשי מרדכי בראון ועורך במחנה יצחק לבני עם הרמטכ"ל יצחק רבין. השיחה נערכה בעיצומם של הקרבות, אבל כבר נשבה ממנה אופוריית ניצחון. הנה שאלה לדוגמה:
"הניצחון של צה"ל הוא ניצחון גדול, כמעט ניצחון שלא ייאמן. גם לאחר מספר ימים עדיין קשה להתרגל לידיעות על היקף כזה של ניצחון. צה"ל האמין תמיד בכוחו לנצח, אולם האם האמין אף צה"ל עצמו, שהניצחון יהיה כה מהיר וכה מקיף?".
רבין הצליח להתמודד בהצלחה עם השאלה המאתגרת: "תמיד יש אופטימיסטיים יותר ויש אופטימיסטיים פחות. אין ספק, שהניצחון הוא ניצחון מוחץ, והייתי אומר שהוא תואם יותר את עמדת האופטימיסטיים, ואולי אף קצת מעבר לכך".
אפילו דן בן אמוץ נסחף באווירה הכללית, ופרסם טור ניצחון משלו. לפחות הוא הפגין הומור מסוים והודה בעיקר לגננות, לקשישי הג"א, לבני נוער שהתנדבו לחלק מכתבים, לשוטרים שלא "חילקו רפורטים" ועוד כהנה וכהנה ברכות משעשעות. 15 שנים אחר כך, בעיתון חדשות, יפרסם אותו בן אמוץ טור בעל אופי שונה בהרבה. תחת הכותרת "654 סיבות לשליחת בגין ושרון הביתה" (אני מצטט מהזיכרון, יש גבול למה שאפשר למצוא בשוק הפשפשים, וגם בגוגל), פרסם את שמות כל חללי מלחמת שלום הגליל בטור שעורר אז הדים רבים.
בהמשך אותו גיליון "במחנה" פואמה ממוסגרת של חיים חפר, "הצנחנים בוכים", עם שורות שמביאות את הפאתוס אולי לשיא: "הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים / אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים. הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים / הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים. רצים אליו בהלמות לב, בשאגות ובשתיקה / ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה. והם שטופי אבק וצרובי שפתיים / והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים".
לחללי המלחמה מוקדשות בגיליון פחות מארבע שורות. לקראת סופו, בחלק שמסכם את תוצאות המלחמה, אחרי שמציינים את האיום שהוסר, היענות אנשי המילואים, תפקידו של חיל האוויר, התכנון הנועז ומסירות נפשם של החיילים – לכל נושא כזה מוקדשת פיסקה – מגיעה הפיסקה הבאה: "ועלינו לציין ביגון ובגאווה את אלה שנפלו בדרך. את אלה שמסרו את נפשם למעננו, החיים והחוגגים את שמחת הניצחון".
זהו. 19 מילים על 779 הרוגים. 2593 הפצועים ו-15 השבויים לא זכו אפילו למילה אחת. גם לשאלה מה יקרה עכשיו עם כל השטחים המיושבים שכבשנו לא הוקדשה אפילו מילה.
***
"במחנה" הוא העיתון של צה"ל. עיתון ממלכתי, עיתונות "מטעם". זו גם הייתה תקופה אחרת, ואי אפשר לשפוט את 1967 בעיניים של 2015. רק שכבר ב-1967 היו גם קולות אחרים, ביקורתיים יותר. היה את "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, היה את "שיח לוחמים" של אברהם שפירא, עמוס עוז, מוקי צור, יריב בן אהרון ואחרים (בימים אלו מוקרן סרט תיעודי שעוסק בו ומרחיב את היריעה), והיו גם קולות פוליטיים שונים – מ"שטחים תמורת שלום" ועד לקביעה שלא נוכל לשלוט באוכלוסייה עוינת לאורך זמן.
אך כל אלו לא סדקו אז את האווירה הכללית, אווירה של אופוריה, של עוצמה חסרת גבולות, תחושה של בלתי מנוצחים. אווירה שהתנפצה לרסיסים שש שנים מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים ב-1973.
מה למדנו מאז? אני חושב שדי הרבה. התפכחנו. אנחנו נותנים יותר מקום לביקורת, יותר מקום לאדם החי, יותר כבוד ומקום למתינו. מודים גם בטעויות, מכירים פה ושם גם בכוחו של האויב, ואלו בהחלט התפתחויות רצויות.
אנחנו פחות יודעים להקשיב לתובנות ולקולות בתוכנו שחורגים מהאתוס הכללי. ואל אויבינו אנחנו עדיין מתייחסים כיצורים הזויים ובלתי מובנים, נחותים מאיתנו והאשמים הבלעדיים במצב. כמו שאמר בזמנו ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, מבחינתנו "הערבים אותם ערבים".
אם בראייה היסטורית גיליון "במחנה" של אחרי המלחמה נראה אופורי, מלא פאתוס ולוקה בכהות חושים מסוימת, נראה לי שהיום היו כותבים אותו (קצת) אחרת. אבל את הלקחים של להקשיב גם לקולות השונים ולנסות להבין גם את האויב, אותם עדיין לא למדנו.
