המלחמה החשובה באמת

האם לצד המלחמה נגד הטרור של דאעש יכול העולם החופשי להילחם גם על ערכים של שוויון וחופש? כמה שאלות גלובליות כשפוליטיקאים כמו טראמפ ולה פן מתחזקים בדיוק כשילדיי מתחילים את חייהם הבוגרים

זוהי תקופה עצובה וקשה למי שדוגל בחופש ובשוויון. כשהטרור זוקף ראשו קל מאוד לעשות הכללות, ואז גם הפשיזם והגזענות זוקפים ראשם. וכשפונדמנטליזם קיצוני רוצח מצד אחד, הקנאים הדתיים של הצד השני מקבלים רוח גבית ויוצאים לנקום. ולכאורה המלחמה העיקרית היא בין מזרח למערב, אבל אולי המלחמה החשובה באמת היא בין שתי תפיסות עולם. התפיסה ההומנית נגד התפיסה הבדלנית, הנאורה והליברלית נגד הדתית והשמרנית, שוחרת השלום מול הכוחנית.
ואני חרד שהבדלנים, הקנאים והכוחניים עלולים לנצח.
בארצות הברית אנחנו חוזים בעיניים כלות בנסיקתו של דונלד טראמפ. לפני שנה הוא עוד נתפס כקוריוז, ועכשיו הוא יהיה כמעט בוודאות מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. ורעיונתיו הגזעניים זוכים לפופולריות עצומה, כולל הרעיון לאסור על כניסת מוסלמים לארצות הברית.
בצרפת זוכה מפלגת "החזית הלאומית" של מרין לה פן להישגים פוליטיים (למרות האכזבה ביום ראשון האחרון), וגם המנהיגה הכרזימטית של מפלגת הימין הקיצוני נחשבת למועמדת ריאלית להיות תישהו נשיאת צרפת.
וכל זה קורה בארצות הברית ובצרפת. אלו שתי המדינות הכי מזוהות עם ערכים של שוויון וחופש, מדינות שהצמיחו בין השאר את המהפכה הצרפתית, ההיפים ותנועת ילדי הפרחים, מאי 68', מרטין לוטר קינג, דני האדום ועוד. דווקא בשתי המדינות הללו הגזענות והפשיזם (שוב) מנצחים.
ואצלנו? בישראל גזענות זה כבר מזמן עניין שבשיגרה. ראש הממשלה, אוהדי בית"ר ירושלים, המפגינים מעפולה, בנצי גופשטין, הרב יצחק גינזבורג – כולם לוקים בגזענות וכולם נהנים מתמיכה של המונים ונחשבים ללגיטימיים.
אני שואל את עצמי איפה מסתתרים היום ממשיכי דרכם של ילדי הפרחים והסטודנטים של צרפת 68'? האם הם רואים את ברק אובמה ואנגלה מרקל ונרגעים? שני המנהיגים הללו הם באמת מעוז חזק וחשוב מול הפשיזם והגזענות הגואים בעולם. כשאובמה בשלטון אין מקום למחאה בנוסח "מצעד וושינגטון" המפורסם של מרטין לותר קינג. וכשמרקל (שה"טיים מגזין" בחר בה לאשת השנה 2015) מצליחה להיות ליברלית מצד אחד וחזקה מצד שני (וגם אישה!), יש עוד מקום לאופטימיות.
אבל מה יקרה ביום פקודה? לתחושתי, היורשים של משתתפי ההפגנות והמצעדים של פעם, ההמונים שאמורים להיאבק על ערכי השוויון והחופש, עסוקים היום בעשיית כסף, פיתוח הקריירה, טיפוח עצמם ובחיפוש רוחני. כל אלו כבודם במקומו מונח, אבל מה יקרה אם בעוד כמה שנים טראמפ ינהיג את ארצות הברית, לה פן תשלוט בצרפת ואיזה רב חשוך בישראל? האם יהיה מי שינטוש מישרה חלומית, יוותר על עמדת זינוק מבטיחה או יעזוב באמצע סדנת ויפאסאנה כדי להשתתף באיזה מצעד חופש המוני? האם תקום מנהיגות חדשה ועוצמתית לשוחרי ההומניות והליברליזם?
ויש עוד שאלות. האם מצעדים והפגנות עדיין אפקטיביים בעידן הפייסבוק והרשתות? ובכלל, האם מול גורמים כמו דאעש אפשר בכלל להתמודד בלי בדלנות? האם העולם המערבי חזק מספיק מבחינה כלכלית כדי להתמודד בצורה הומנית עם בעיית הפליטים? האם שערים פתוחים, אפילו באופן יחסי, לא מאיימים על המבנה החברתי של מדינות מערביות? האם יצליחו מעצמות המערב לשמור על ערכים ליברליים מצד אחד ועוצמה צבאית מצד שני? האם צעירים שגדלו בעידן הפייסבוק ומסריו השטחיים מסוגלים בכלל להבין שניתן לשלב ערכים ליברליים עם כוח ועוצמה?
שני ילדיי בשנות ה-20 לחייהם. הגדולה סטודנטית, הצעיר תכף מסיים את שירות החובה בצה"ל. ניסינו לחנך אותם על ערכים של שוויון, שאיפה לשלום ותרומה לקהילה. האם הם יחיו את חייהם הבוגרים בעולם חרדתי, קנאי, בדלני וגזעני? האם לנוכח נדידת הפליטים והשלכותיה, לנוכח איומי הטרור בעולם וכאן בישראל, יתברר להם כי גדלו על ערכים נאיביים, אולי נחמדים, אך בלתי מעשיים?
אני רוצה להאמין שהחרדות הללו לא יתגשמו. שמה שמכונה "העולם החופשי" באמת יישאר כזה. ואם יותר לי לפנטז, אני מקווה גם שילדיי לא יעמדו בפני הדילמה שתיארתי קודם, ויוכלו להתמקד בטיפוח הקריירה. מצדי, שאפילו ישתתפו מידי פעם בסדנת ויפאסאנה.

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן