11 ביוני 1982, יום שישי, בוקר מאוחר, אזור כפר קוק בגזרה המזרחית בלבנון. אחרי כמעט יממה רצופה של לחימה ודהירה קדימה תחת לחץ הפסקת האש המתקרבת, הגענו לרמפות המטרה שלנו. כוחות השריון הסורי שנלחמו בנו נעלמו, והורשינו לצאת מהתאים, לחלץ עצמות ולשחרר לחצים – בתנאי שנישאר על סיפון הטנקים, רצוי קרוב לפתחים ורק לכמה דקות. אין כוחות אויב בסביבה, כך דווחנו, רק הציבו תצפיתנים לאיתור מסוקי קרב סוריים.
יצאתי מתא הנהג והשקיתי את האדמה הלוהטת בקשת גדולה, כשתוך כדי אני מנסה לאמוד נזקים בזחל השמאלי. חום אימים, דממה מוזרה המופרעת על ידי קולות פיצוץ רחוקים. לפתע מרעיש את השקט קול רוטור גדול, ומיד אחריו פיצוץ ראשון. אני מזנק לתא הנהג. תמרת עשן דקיקה עולה מהטנק שלפניי. אני מבחין בחברי הטוב מוטי מתעופף באוויר מירכתי הטנק לאדמת הכורכר הסלעית, ואת דוד הנהג מרחף לאדמה מהדופן השמאלית, נוחת ומיד חוזר לרכב הפלדה. אני חובש את הקסדה, מניע את הטנק, עונה בקשר הפנים למפקד הטנק, אבל חצי גוף עדיין בחוץ, עוד שנייה, עוד רגע, מה קורה עם מוטי לעזאזל? בתוך האבק, רעש הרוטורים ונהמת מנועי הטנקים מוטי סוף סוף מתרומם ומטפס חזרה על הטנק שלו. התיישבתי, סגרתי את מכסה תא הנהג, אחזתי בידית ההילוכים ו – טראח. העולם כבה בעוצמה נוראית.
הטיל מסוג "הוט", שנורה על ידי מסוק גאזל פגע בחזית טנק המרכבה שלי, 20-30 ס"מ מראשי, ממש לפני תא הנהג. הטיל לא חדר, אלא ניתז מסיפון הטנק חלף מעל תא הנהג והמשיך בדרכו. קשה לתאר במילים את עוצמת התחושה, אבל אני זוכר אותה כאילו כל האירוע היה אתמול. השעה שאחרי הפגיעה, החילוץ, חודשי ההחלמה והאבל על חבריי אופיר ועודד שנפגעו באותה מתקפה ויישארו בני 20 לנצח, הם סיפור להזדמנות אחרת.
***
2 באוגוסט 2006, יום רביעי, אחר הצהריים, כפר ורדים. מיכל ואני מבלים לסירוגין כמה ימים במרכז הארץ וכמה ימים בבית. איתן נופש עם חבריו בקיבוץ אילות ואחינועם הגיעה הבייתה ליומיים-שלושה כדי להתאוורר קצת מחופשותיה הארוכות במרכז. גם כן התאווררות.
בין אזעקה לאזעקה אני מנסה להמציא לעצמי עבודה. והנה עוד אחת. אני יורד מקומת המשרד לממ"ד מוודא שמיכל ואחינועם ייכנסו, אוחז בידית של דלת הפלדה, סוגר ו – בום. שוב טיל לבנוני, שוב נכנסתי למקום מוגן יחסית רגע לפני, שוב אני אוחז בידי ידית מסיבית ושוב התחושה כאילו אני הוא זה שבאחיזתי כאילו הפעלתי מרעום.
חדר הבטון מזדעזע, מיכל ואחינועם מגיבות בבהלה, אני מחוויר ובפוזה מצ'ואיסטית משהו מנסה להרגיע. כן, זה היה קרוב, אני אומר להן, כאילו הטיל ההוא, לפני 24 שנים, הפך אותי למומחה, כאילו לא הבינו בעצמן. אחר כך גילינו את החלונות המנופצים, התריסים שהתפרקו מעוצמת ההדף, החורים בתקרות החדרים ובקירות הפנימיים והחיצוניים, ואת ים רסיסי הזכוכית המונחים בצפיפות מפחידה על מיטתה הרחבה של אחינועם.
הפעם איש לא נפגע בגופו. ההדף הקל שחדר בכל זאת למקלט הביתי היה רק צל חיוור של ההדף ההוא מ-82'. אבל תחושות הבטן, משחקי הזמן-מקום, אם ואיזה מזל ש…, החדירה לבית משפחתי, הסכנה המוחשית כל כך ליקיריי, הפכו את החוויה לאחרת, במידה רבה קשה יותר, מאיימת יותר, מערערת עולם. ואינני יודע אם גם הפעם יספיקו כמה חודשי החלמה.
