אמצע חודש ינואר שנת 2021. לפני שנה הגיח לחיינו נגיף הכתר, הקורונה, והפך את עולמנו. ראש חודש שבט, נראה שהנגיף פגע גם באקלים, ובעיצומו של החורף זכינו בשלושה שבועות אביביים ויבשים.
בעוד שבועיים נציין את ט"ו בשבט. אני מביא כאן (בקיצורים הכרחיים) את דבריו של עזריה אלון ז"ל "מאי ט"ו בשבט", מתוך תכנית הרדיו בשנת 1968, לקראת ט"ו בשבט תשכ"ח:
מאי ט"ו בשבט? מניין צמח החג הזה, שלא נזכר בתנ"ך, ומה טיבו? האם מאז ומקדם היה זה חג נטיעות, כפי שהוא מצטייר בעיני רבים? ראשיתו של ט"ו בשבט בתקופת המשנה, ובכלל לא כיום חג. מסכת ראש השנה בסדר מועד נפתחת כך: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים – בחמישה עשר בו".
זהו אפוא מועד טכני, לצורך קביעת כללי מעשר וערלה, ולא יום חג. רש"י מסביר את משמעות המועד על פי מחזור החיים של העץ: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה".
מתי הפך ט"ו בשבט לחג? בעניין זה חלוקות הדעות. יש מי שמשערים כי היה זה כבר בימי המשנה, ואחרים מאחרים זאת עד למאה השש עשרה. ברור כי מי שנתן לכך דחיפה היו המקובלים של צפת, שנהגו לערוך ביום זה כעין סדר, שכלל שתיית יין לבן ואדום ואכילת פירות הארץ תוך תפילה וכיוון כוונות. מנהג אכילת הפירות, זכר לפירות ארץ ישראל ולקשר אל הארץ, התפשט בכל קהילות הגולה, ומי יודע איזה חלק היה לכך בשמירת הקשר אל הארץ.
עם חידוש ההתיישבות היהודית בשנות השמונים של המאה שעברה עלה הצורך במציאת תוכן חדש ליום הזה. בט"ו בשבט בשנת תר"ן, 1890, יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט"ו בשבט – חג נטיעת האילנות, ולא סתם ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את המועד הזה, וכך אנחנו מכירים את ט"ו בשבט כיום נטיעה, גם כאשר מקומות הנטיעה מרוחקים, והרוב המכריע של ילדי בית הספר איננו יכול כלל להגיע לנטיעה.
במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול כזה בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעה חדש.
במשך השנים איבדה נטיעת העצים את משמעותה, ונתבקש תוכן חדש לחג. הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט"ו בשבט וכל השבוע – חג הטבע. יום זה מתבטא בטבע כראשית של פריחה רבתי, לבלוב העצים, קינון ציפרים ושלל תופעות אחרות. היציאה אל הטבע, פגישה עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג.
משמעות נוספת קיבל החג עם ההתגייסות ההמונית להצלת פרחי הבר של הארץ, עם השתרשות הכלל "אל תקטוף", לא לפגוע בפרחי הבר הנדירים. עם הקמת רשות שמורות הטבע, בשנת 1965, יצאו הרשות והחברה להגנת הטבע במבצע גדול ומוצלח של הסברה ואכיפה בנושא זה. אך אי אפשר לנוח על זרי הדפנה, וגם השנה, בשבוע שמירת הטבע, הופך המסע לשמירת פרחי הבר לנושא מרכזי.
אסיים בתפילת האילן, המנון שמורות הטבע של מוזמביק שתרגם דידי מנוסי, ובברכת ט"ו בשבט שמח ובריאות לכולנו.
תפילת האילן
נוסח עברי: דידי מנוסי
אֲנִי הַמַסִיק בַּקָרָה אֶת בֵּיתְךָ
וַאֲנִי אֲבוּקָה בְּלֵילוֹת חֲשֵׁכָה
וַאֲנִי הוּא הַצֵל בְּיוֹם קַיִץ לוֹהֵט
וַאֲנִי הַמִשְׁעָן לַיָשִׁישׁ הַצוֹעֵד.
וַאֲנִי הַמֵנִיב אֶת הַפְּרִי הַמֻבְחָר
לְמַעַן תַרְוֶה אֶת גְרוֹנְךָ הַנִחָר
וּבְצֵאתְךָ לְפַרְנֵס מִשְׁפָּחָה מְחַכָּה
אֲנִי חֵץ וְקֶשֶׁת וַאֲנִי הַחַכָּה.
כִּי אֲנִי הַקוֹרָה שֶׁהֵקִימָה בִּקְתָה
וַאֲנִי הַשֻׁלְחָן וַאֲנִי הַמִטָה
וַאֲנִי הַסַף וַאֲנִי הַמַשְׁקוֹף
וַאֲנִי הַיָדִית שֶׁהָפְכָה לַמָנוֹף
וַאֲנִי הַגַלְגַל וַאֲנִי הַקָרוֹן
וַאֲנִי הָאֲרוֹן לְמַסָע אַחֲרוֹן.
מִשׁוּם כָּךְ, אֲדוֹנִי הָעוֹבֵר וְהַשָׁב,
אַל תִפְגַע בִּי לַשָׁוְא,
אַל תִפְגַע בִּי לַשָׁוְא!!!
