למה לא תראו אותי בבלפור, ואיך זה קשור לצורך הדחוף בפרויקטים לאומיים רחבי היקף עם גוון אידיאולוגי ברור
לפחות שלוש פעמים בשבוע שואל אותי מי ממכריי למה אני לא יוצא להפגין. בימים בהם כל מפגש הוא עבריינות לשמה ואנרכיזם טהור, זה די הרבה. אני תמיד ממלמל משהו, לא בטוח שחזרתי על אותה תשובה פעמיים.
ובאמת למה? מבחינת הפרופיל, אין מתאים ממני לצאת להפגנות: שמאלני למדיי, חילוני גאה, פריבילג אשכנזי (אבל עם רבע מצרי שרק מגדיל את הורסטיליות ביכולת הטיעון), חושב שביבי ראש ממשלה גרוע עם ממשלה גרועה אפילו יותר, חובב התקהלויות, ואפילו יש לי כמה אזורים אנרכיסטיים באישיות. אז באמת למה?
התשובה הכי כנה היא שלא נוח לי. מודה, זה גם חוסר הנוחות הכרוך בלהפסיק את שבת המנוחה בעודה באיבה, ולנהוג את כל הדרך לבלפור. אבל היי, עכשיו סידרו לי קל"ב. כיכר שש באמת לא רחוקה, אז למה בכל זאת?
כי זה לא רק חוסר הנוחות הפרקטי. אני מרגיש לא בנוח בהפגנות באופן כללי. מספיק איזה שלט בוטה, תחפושת סרת טעם או קריאות שקשה לי להזדהות איתן – וכבר אני מרגיש לא שייך, לא רוצה להיות חלק מזה.
וגם עצם השאלה והאווירה בכלל גורמת לי אי נוחות. כאילו ההשתתפות בהפגנות היא תו תקן, ההתייצבות היא חובה ואם אני נשאר בבית אני חוטא בצורה נוראה ל"מחנה" שלי. זה קצת תמונת ראי לדמוניזציה שעשה ביבי – בהצלחה פנומנלית – לשמאל. שמאלני? אתה עוכר ישראל. לא יוצא להפגין? תומך שלטון מסואב שכמוך.
אני יודע, הפגנות אפקטיביות הן תמיד נגד. וכשיש עשרות אלפי מפגינים ברור שיהיו מסרים שונים, ואין אפילו אחד בקהל שיכול להזדהות עם כולם. אני יודע גם כמה ההפגנות הנוכחיות חשובות. אני מאמין שהן כן עושות עבודה, משנות תודעה, חושפות את השלטון בערוותו ויכולות לייצר סחף נגד ראש הממשלה המכהן וחבריו למפלגה ולממשלה. ובכל זאת, התרומה שלי למאמץ מסתכמת בעידודו של דור ההמשך, תמיכה מרחוק וכמה מילים במקלדת.
—
ויש עוד משהו, שמטריד אותי כבר שנים. נקרא לו באופן כללי פעילות שטח מעשית. הכוונה איננה לאסיפות הסברה, דוכני שכנוע, פוסטים בפייסבוק, מאמרים ב"הארץ" וטורי דעה עתירי אינפוגרפיקה ביומן שישי. הכוונה היא לפרויקטים משמעותיים, גדולים, משני מציאות ומשפיעים על קהלים גדולים. מיזמים שיש עליהם קונצנזוס רחב ויש בהם גוונים אידיאולוגיים ברורים.
לצד השמאלני-ליברלי-הומני-חילוני של הציבוריות הישראלית אין מספיק מפעלים חובקי מדינה כאלו. לצד הימני-שמרני-בדלני-דתי היו ויש כמה וכמה פרויקטים כאלו, שבשנות השבעים הביאו לעלייתו לשלטון, ומאז ועד היום משמרים את כוחו ומאדירים את אחיזתו האידיאולוגית בציבור. בראשם כמובן מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אחריו מערכת הישיבות – הן של הציונות הדתית והן של החרדים. לא פחות משפיעות הן המכינות הקדם צבאיות, לכאורה יוזמה א-פוליטית, אך בפועל נשלטו זמן רב על ידי המתנחלים ותומכי האידיאולוגיה שלהם. צריך רק לראות מהו שיעורם של חובשי הכיפה בקרב מפקדי צה"ל, כדי להבין את העבודה האדירה (והמצוינת מבחינתם) שעשו אותן מכינות.
הספר "סרוגים בקנה – סיפור השתלבות הציונות הדתית בצה"ל" (ידיעות ספרים) שכתב יניב מגל ויצא לאור ב-2016, סוקר את יחסי הדתיים והצבא למן הקמת המדינה. על פי הספר, באותה שנה היו 35 אחוז מבוגרי בה"ד 1 דתיים – פי שלושה משיעורם באוכלוסייה. ההישג הזה נזקף בעיקר לזכותן של המכינות הקדם צבאיות, ובראשן מכינת "בני דוד" בעלי. הפיקוד בצה"ל, כידוע, הוא נקודת זינוק מצוינת לעמדות השפעה בחברה הישראלית, כולל כמובן בפוליטיקה.
אם גורמים בצד השמאלני ליברלי רוצים שהשקפת העולם שלהם תהיה נחלת רבים, הם חייבים לייצר מפעלים רחבי היקף כאלה. מפעלים שמחוללים דברים, משנים חיים של עשרות אלפי אנשים, יוצרים מציאות חדשה, וכחלק מהתהליך פותחים דלת לאידיאולוגיה אחרת. מפעלים ציוניים מעשיים, שפונים לרבבות ואולי ליותר, ומהותם עשייה, ולא הסברה.
אחדד. בישראל עשרות ארגונים ומוסדות שהאידיאולוגיה שלהם שמאלנית. רובם חשובים ואפילו משפיעים במידה זו או אחרת. יש גבול, שוברים שתיקה, התנועה לאיכות השלטון, מרכז פרס לשלום, מרכז רבין, האגודה לזכויות האזרח, המכון הישראלי לדמוקרטיה ואחרים הם דוגמאות בולטות לארגונים שכאלה. ליבת העשייה של כולם היא רעיונית. מחקרים, הסברה, עתירות משפטיות, ייצוג חלשים וכדומה. אין ארגון שמאל שלקח על עצמו פרויקט משמעותי שיכול אפילו להתקרב למה שעשו המכינות, שלא לדבר על מה שעשה מפעל ההתיישבות.
הגיע הזמן לעשייה של ממש. עשייה שמשפיעה על חייהם של אנשים רבים, פותחת בפניהם דלתות ותוך כדי כך גם משנה תודעה, לפחות אצל חלקם. השדה הראשון שעולה על הדעת הוא שדה ההשכלה. לאראל מרגלית פרויקט שנראה ככיוון כלשהו – פרויקט צמצום פערים בקרב אוכלוסיות חלשות במסגרת מיזם "בקהילה" שהוא מפעיל. אני לא יודע כמה צבע אידיאולוגי יש במיזם (המוערך מאוד) הזה אם בכלל. אבל גם בלי כוונת מכוון – השכלה מרחיבת אופקים תפתח דלתות לאידיאולוגיות ליברליות והומניסטיות.
ועם כל הכבוד לפרויקט של מרגלית, צריך עוד פרויקטים כאלה. למשל, פרויקט משלים (פרויקט בקהילה עוסק בתלמידי בית הספר היסודי) שמבטיח אקדמיה לכל צעיר ומהותו הכנה לימודית לתלמידי תיכון, במיוחד בפריפריה, והשגת מלגות לאלו שידם אינה משגת; למשל פרויקטים המכשירים מיזמים עסקיים ויזמות היי-טק בפריפריה (גם באלו יש פעילות של מרגלית); ושדות נוספים יכולים להיות קיימות ואיכות סביבה, חדשנות, יזמות חברתית, תרבות, וגם את שדה ההכנה לצה"ל אסור להשאיר בבלעדיות אידיאולוגית ימנית.
על המיזמים האלו לפעול במסות גדולות במקומות הנכונים, להעניק ערך אמיתי למשתתפים בהם, ורק תוך כדי עשייה להנחיל ערכים ותפיסות עולם שכיום חסרים בקרב אוכלוסיות רחבות (וגם אם האמירה הזו נראית למישהו לא תקינה פוליטית, לצערי זה המצב). זו השקעה לטווח ארוך. מהותה, אגב, איננה דווקא השינוי האידיאולוגי – אלא יותר התרומה האמיתית למדינה ולאזרחיה במקומות בהם המדינה נכשלת או לא עושה מספיק. כמובן שלא כל כל מי שישתתף בפרויקט כזה יהפוך את עורו. אבל השפעה תהיה, לפחות מבחינת הפתיחות לשמיעת רעיונות חדשים – וזה המון.
אם גופים אידיאולוגיים שמאלניים ייזמו כמה עשרות פרויקטים כאלו, יהיו מתוכם כמה בודדים שיצליחו להשפיע במספרים משמעותיים. זה עשוי להחזיר את האיזון בין תפיסות העולם בחברה הישראלית, להחזיר לשמאל את הלגיטימציה שאבדה לו, וברבות הימים אולי גם לייצר רוב אמיתי לבעלי תפיסות עולם ליברליות.
בימין לא מפסיקים לעבוד. המיזמים שלהם ממשיכים במלוא הקיטור, ומן הסתם נולדים גם חדשים. אם השמאל לא ייצר פרויקטים של פעילות שטח מעשית, פרויקטים רחבי היקף ומשני מציאות באמת, הכיוון האידיאולוגי של ישראל ברור לגמרי: יותר דת, יותר בדלנות, יותר שנאת הזר והאחר, פחות הומניות, ליברליות והשכלה. בלי פרויקטים שמאלניים מעשיים ומשמעותיים שכאלו, החברה הישראלית תמשיך להיסחף לכיוון הימני שמרני דתי, ולא משנה כמה הפגנות, מאמרי דעה ומכוני דמוקרטיה ייצר השמאל.
