הגלובליזציה והפוביות הקטנות

המחשבה המפחידה שאנחנו קורבנות של מפלצת גלובלית רעבתנית מלווה בפוביות מישנה יומיומיות: המכונית מתוכננת כך שתתקלקל ביום שהאחריות מסתיימת; הפלאפון הופך למיושן חצי שנה לפני שסיימת את ההתחייבות; והמלצר ממליץ לך על מנה מסוימת רק בגלל שהיא לא טרייה

סרט נפלא משנות ה-80 שבישראל נקרא "כולם נפלו על הראש" או "האלים השתוללו" (The Gods Must Be Crazy), נפתח בפרולוג קצר ומבריק לטעמי המושמע מפי קריין ב"ווייס אובר" וגורס בערך כך (הציטוט לצערי הוא מן הזיכרון):
בני שבט הבושמנים (הנחשב לשבט הכי פרימיטיבי בעולם) הם אנשים חכמים שכלכלו את חייהם בתבונה. כל מה שהם צריכים נמצא בהישג יד, את בתיהם הם בונים מהחומרים שמצויים בסביבתם, המשחקים כלי הנגינה והלבוש – הכל בהישג יד ובשפע, את האוכל הם צדים או קוטפים ישר מהעץ ויש להם פנאי רב למשחקים, מנוחה וטקסים.
שבט אחר, לעומת זאת, נוהג בטיפשות רבה, וארגן את חייו בצורה הכי מסובכת שניתן העלות על הדעת. השבט הזה נקרא האדם המודרני, וכדי שנבין עד כמה ארגן את חייו באופן טיפשי, הבה נבחן מה קורה כשבושמני ואדם מודרני מבקשים לאכול תפוח. הבושמני ניגש לעץ התפוחים, קוטף ואוכל. האדם המודרני לעומתו צריך ללכת למקום שנקרא "עבודה" ולעשות שם כל מיני דברים שונים ומשונים. בתמורה למעשיו אלו הוא מקבל משהו שנקרא "כסף". אבל הוא לא מקבל את הכסף ישירות! את הכסף הוא מקבל למקום אחר, שנקרא "בנק". ואז, אחרי שעות העבודה, ייגש האדם המערבי אל הבנק ומשם ייקח את כספו. עם כסף זה יוכל לרכוש לעצמו תפוח. אבל ממי? לא, לא ממישהו אחר שיש לו עץ תפוחים, ממש לא. אדם מודרני אחר מגדל עצי תפוחים. הוא קוטף אותם, נותן אותם למישהו אחר שנקרא בית אריזה, מבית האריזה עובר התפוח לסיטונאי, ומשם הוא מגיע למפיץ אזורי, שמוסר אותו לנהג משאית והוא מביא את התפוח למקום שנקרא מרכול. והאדם המודרני הראשון יכול לגשת לאותו מרכול, לתת לאנשים שבמרכול חלק מהכסף שלו לקבל תפוח ולאכול אותו, אם בכלל נשאר לו עוד חשק. וזו רק דוגמה קטנה לדרך שבה האדם המודרני סיבך את חייו, ואפילו לא הקיצונית שבהן. למעשה, חייו של האדם המודרני כל כך מסובכים, עד שרוב הילדים של שבט זה מקדישים לפחות 12 שנים מחייהם רק כדי ללמוד איך להסתדר בכל התסבוכת הזו שיצרו בני שבטו.

***
אני בספק אם יוצרי הסרט הזה חשבו אז על התנועה נגד גלובליזציה ועל המאבק בתאגידים הגדולים השולטים בחיינו. אבל הם בלי ספק חזו את זה, ואם מחפשים אפשר בהחלט למצוא בסרט מסרים ברוח תנועות אלו.
היום המסרים בוטים יותר. הרשת מוצפת בסרטונים בתחום, החשובים שבהם תומכים באזרחי העולם השלישי העניים והמדוכאים, ואלו שאני מתחבר אליהם באופן אישי מנסים להגן על אותו אדם מודרני, מבוסס כביכול, מפני השתלטות התאגידים על חייו, ובעיקר על מחשבותיו. סרט חביב אחד מראה קבוצת אנשים שיוצאת לרחובות כדי למכור "חיבוק בחינם", אחר מראה מפגין בודד עם מגפון מוחה נגד משטרת האופנה בפתח חנות של רשת גדולה ויש עוד דוגמאות רבות.
ולא חסרות דוגמאות בחיים עצמם. רק השבוע נחשפנו בישראל לשילוב ידיים של המתחרים הכי גדולים – חברות הסלולאר, במחאה על כוונת הממשלה להוריד את מחירי הקישוריות ולנגוס מעט ברווחי העתק שלהן. ידיעות בעיתונות על אזורי תעסוקה חדשים מבטיחות ש"עכשיו תהיה לאנשים סיבה לקום בבוקר עם חיוך", כאילו העבודה היא מטרה ולא אמצעי. מדורי הרכילות ותוכניות התרבות בטלוויזיה מקנות מקום נרחב ל"משטרת האופנה", ובאופן כללי כולנו רוצים את מה שיש לשכן או את מה שמתפרסם בערוץ 2.
האמנם השתעבדנו? אם אביט על חיי ביושר, לא אוכל להשיב בלאו מוחלט. כן, גם אני קורבן. המירוץ אחרי הכסף, שמה לעשות – כרוך בעבודה קשה, הופך לעתים למטרה עצמה, כשאתה שוכח שבעצם הכסף הוא רק אמצעי לדברים אחרים. וכשאתה זוכר, אותם דברים אחרים הם במקרים רבים סמלי סטטוס שאנחנו לא באמת צריכים. פלאפונים חדישים יותר, מכוניות מודרניות, מסכי ענק, גאדג'טים אינסופיים, אביזרי אופנה יקרים, חופשות הדוניסטיות, מסיבות מטורפות וכן הלאה. ואין מנוס מהמחשבה המפחידה שאנחנו קורבנות של מפלצת גלובלית רעבתנית, שבדרך מתוחכמת גורמת לנו לרצות את מה שהיא מוכרת, שולחת אותנו לעבוד קשה כדי להשיג בסופו של דבר את אותם דברים רק כדי שנמאס בהם תוך זמן קצר ונרצה אחרים במקומם.
והפוביה הזאת מלווה בפוביות מישנה יומיומיות: המכונית מתוכננת כך שתתקלקל ביום שהאחריות מסתיימת; הפלאפון שלך הופך למיושן חצי שנה לפני שסיימת את ההתחייבות; הבנק סתם גובה ממך כספים; המוסכניק תיקן משהו אחד אבל קלקל משהו אחר שתחזור בעוד שבוע; אן המלצר ממליץ לך במיוחד על מנה מסוימת זה רק בגלל שהיא לא טרייה ואם לא ימכור היום ייאלץ לזרוק; ובכלל, אסור להאמין היום לאף אחד.

***

עד כמה זה נכון? לך תדע. נאיבי יהיה לחשוב שאין דברים כאלה, ומפחיד לחשוב שכולם נוהגים כך. ומה אפשר לעשות? לא באמת הרבה, הרי את חיינו באמת סיבכנו בצורה כזו שקשה עד מאוד לשנות. אבל מכיוון שחלק מהדברים הם בוודאי נכונים החלטתי לעקוב באהדה אחרי התנועות האנטי גלובליות, אנטי תאגידיות וכו', אבל גם בביקורתיות, ובמקביל לזכור שאותו אדם מודרני נהנה מתוחלת חיים ארוכה לאין שיעור מאותם בושמנים ואיכות חייו, בכל זאת, קצת טובה יותר. החלטתי גם להשתדל לפנות קצת לעצמך יותר פנאי, וגם משהו פרקטי לשבוע הקרוב: לעבוד קשה, להרוויח טיפה יותר, להוציא את הכסף מהבנק, ולקנות לעצמי שתיל של עץ תפוחים.

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן