אולי הגיע הזמן שאתעסק בדברים חשובים באמת, ולא אתפעם מהחיבור הבין-דורי של יענקל'ה רוטבליט
ו"החצר האחורית"?
זרעי הפורענות נבטו בפאב הראש-פינאי במוצאי שבת. מיכל ואני הצטרפנו לאחינועם ודר להופעה של The Angelcy, הרכב ישראלי חדש יחסית ששר באנגלית וממלא אולמות קטנים ובינוניים בהופעות שלו.
כשאני אומר פורענות, זה לא בגלל שהפאב, טנג'רין שמו, הקצה משהו כמו 20 כיסאות לקהל של כ-300 איש, והיה לנו די דחוף לתפוס חזקה על שניים מהם. גם לא לעובדה שהתפריט כלל בירה (מסוג אחד נדמה לי) וטוסטים בלבד. זו הייתה ההכרה המטרידה שהגענו אליה בסביבות השיר השלישי: מיכל ואני הכי מבוגרים בקהל.
ואני נשבע, אנחנו אפילו לא מתקרבים ללהיות קשישים. בזוויות מסוימות זה נראה כאילו בכלל אין לי קרחת, בני גילי לא מבחינים שיש לי קמטים ליד העיניים (אלא אם הם מרכיבים את משקפי הראייה שלהם), ובני העשרים פלוס מסכימים לעתים לנהל איתי שיחת עומק שנמשכת יותר מ-30 שניות. יותר מזה: סוחרים למיניהם עדיין אומרים לי "מחיר מיוחד בשבילך, אחי", כשהם עובדים עליי, ולא, נניח, "מחיר מיוחד בשבילך, אבאל'ה".
נאמן לגילי הצעיר ולרוחי הצעירה עוד יותר, אני משמר את חיבתי למוסיקה קלה. מאזין כמובן לדינוזארים שגדלתי עליהם מהארץ והעולם, אבל משתדל להיחשף גם לדברים חדשים. לא אובססיבי, בטח לא "אנציקלופדיה מהלכת", אבל מתעניין. למשל, ידעתי להגיד "ארקטיק מאנקיז" בהגייה הנכונה הרבה לפני שהפכו למפלצת שהם עכשיו; הייתי זה ששכנע כמה מחבריו שכדאי ללכת להופעה של אסתר רדא כשאיש מהם עוד לא שמע עליה; ואני לגמרי מתכנן לשמוע את האלבום של נסרין קדרי.
אבל אפיזודת הגיל בראש פינה גרמה לי לכמה הרהורים נוגים. אולי זה פאתטי ללכת למופע עמידה של הרכב צעיר? באמת, לא הגיע הזמן שאתעסק בדברים רציניים וחשובים, ולא אתפעם מהחיבור הבין-דורי של יענקל'ה רוטבליט ו"החצר האחורית" של תומר יוסף? רוב בני גילי מסתפקים בסטונס, פינק פלויד, לנון, שלום, יודית ושאר הוותיקים, חסר להם משהו בחיים?
מיכל ניסתה להרגיע בהשערה מקורית משלה: זה פאב כזה שרק צעירים מגיעים אליו. לא ראית שכולם היו סטודנטים מתל חי? ומכיוון שהיא תמיד צודקת, הבנתי שזו הייתה אפיזודה חולפת, חד פעמית, מן תעלול נבזי של הסטטיסטיקה.
יום אחרי ההופעה בראש פינה צלצל אליי חברי הטוב ש'. גם הוא שומר על קשר כלשהו עם מוסיקה, ואפילו מתחזק פטיפון כדי להאזין לתקליטים של פעם. ש' הזמין אותי לפסטיבל "בום בוקס" שהתקיים בפארק יער חדרה בלילה שלפני ראש השנה. שלל הופעות חיות של טובי המוסיקאים בישראל, משש בערב עד שש בבוקר, עם ליין אפ מרשים שמשלב ותיקים מאוד, סתם ותיקים וכוכבים חדשים יחסית. רק שלא נהיה שוב הכי מבוגרים, אמרתי לו. הוא חייך למשמע סיפור ראש פינה, והרגיע: אומרים שיגיעו איזה 15 אלף איש. בטח נהיה בעשירון העליון, אבל באזור המרכז גם בני ה-60 עוד אוהבים מוסיקה.
ליתר ביטחון הוא קנה לנו כרטיסים במתחם ה-vip. זהו אזור מופרד, עם תצפית לבמה מהצד, וגם שם יש כמה עשרות כיסאות לקהל של כמה מאות אנשים. הגענו מוקדם יחסית, והצלחנו לשים ישבנינו על שני כסאות עם שולחן מוגבה, מכינים עצמנו ללילה ארוך ומלא אנרגיות. הפעם עלינו בשנייה על העובדה המטרידה: אנחנו הכי מבוגרים במתחם. וזה אומר שכנראה הכי מבוגרים בכלל, שכן האזור מול הבמה אוכלס על ידי בני נוער וצעירים שלא הפסיקו לרקוד ולקפוץ, פעולות שאנחנו נוהגים בהן בחסכנות מה.
הרגשנו נבוכים משהו. אוזן אחת ניסתה להקשיב ללהקת בום פם, והעין השנייה חיפשה אנשים בגילנו ומעלה. מימין קלטנו חבורה של ינוקות בני ארבעים ומשהו, כשמישהו מהם מחווה בראשו לעברנו ומרגיע את חבריו: או, הנה אנשים יותר מבוגרים מאיתנו. שמחנו לסייע.
אני נקטתי בטכניקה של הכחשה, וניסיתי לעשות קולות של רוקד ומתנועע בחן. ש' לא היה מוכן לוותר, ואחרי עוד כמה שירים תפס את זרועי במאור פנים ומיקד אותי ארבעה שולחנות מאיתנו. שם התגודדו שלושה גברים, ובמרכזם גבר טוב מראה בג'ינס וטריקו שחור אופנתי, נראה נהדר, אבל בוודאות מבוגר מאיתנו. הנה, אנחנו לא הבני חמישים פלוס היחידים שמוכנים לשלם ולהקדיש לילה שלם כדי ליהנות ממוסיקה ישראלית טובה.
עכשיו, כשאנחנו לא פאתטיים, התחלנו ליהנות. הופעות נהדרות של קרולינה, קותימאן, אסתר רדא הנהדרת ואחרים. כל הופעה מסתיימת בדואט של האמן המופיע עם זה שאחריו, ומשם מעבר חלק להופעה הבאה. תענוג, ועכשיו הגוף כבר מתנועע כמעט מעצמו, אם כי אני לא באמת סגור על עניין החן.
רצף המוסיקה נקטע לרגע כשעידן k מסיים את הופעתו ומזמין את ראש העיר המארחת, צביקה גנדלמן. הקהל השמח מכבד אפילו אותו במחיאות כפיים, ורק ש' ואני קצת מחמיצים פנים. מזל שהאיש בג'ינס והטריקו השחור הסתפק בברכה קצרה ותמציתית.
