בראש ובראשונה חופש דת וחופש רוחני

סוף הסתיו, החורף מבושש לבוא, מזג האוויר מתעתע בנו ואולי אנו בתקופה של שינוי אקלימי. חודש נובמבר הוא החודש ה"ציוני" ביותר בחודשי השנה: ב-ב' בבנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור, ובפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה הצהירה מעצמה עולמית על כך שתתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בלייק סקסס על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. מעניינת העובדה ששני תאריכים אלו נרשמו בדברי ימי עמנו כתאריכים לועזיים אך את היום מציינים באותיות עבריות ולא במספרים.
לעמנו שני שמות, יהודה וישראל, שני שמות שגרעינם הוא יחס לאלוהים. יהו-דה: מודה לאל. "הפעם אודה את ה'. על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כ"ט ל"ה). ישר-אל: משורש שר, כלומר מתמודד בריבון עם אל. "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). פירוש השמות כאילו מנוגד – מודה מצד אחד ושר מצד שני. מתח זה התקיים ומתקיים בעמנו מיום הולדתו. ניתן לפרש את ההתמודדות עם האל בדרכים רבות, ולהבנתי הפרשנות הנכונה היא התמודדות עם ישות שאותה איננו יודעים.
להתמודד עם מי ועם מה שאיננו יודעים, כלומר, להכיר בארעיות עולמנו ובארעיות מה שאנו יודעים אודותיו. ומפני שעולמנו ארעי ודעתנו אותו ארעית – הוא עודנו עולם של תיקון הדעת ואפשרות בריאה מחדש. אם נאמץ פרשנות זו, אולי נמצא גשר בין הפלגים השונים בעם, בין חרדים, דתיים, מסורתיים, חילוניים ואפילו אפיקורסים גמורים. ומאחר שכולנו מודים (יהודה) וכולנו שרים (ישראל) הרי שצדיק באמונתו יחיה שהרי על כולנו לדעת שאיננו יודעים.
בסוף החודש נחגוג גם את חנוכה, חג האור, המצטרף לחגים וקרנבלים רבים של עונת החורף בחצי הכדור המערבי, שכולם חגי אור ומטרתם להרגיע אותנו בני האדם ולהבטיח שהאור יחזור והשמש תזרח ותיתן לנו מאורה וחומה גם אחרי החורף. לחג החנוכה משמעויות נוספות, והוא חג האור לא רק במשמעות של החשיכה של החורף, אלה בעוד משמעויות. ראשית שמו חנוכה הנגזר מהמילים חנו-כ"ה, מלמד על החג במשמעות הצבאית שלו: בכ"ה בכסלו בשנת 168 לפנה"ס הנוצרית חנו צבאות המכבים בירושלים, אז נסתיימה המערכה הצבאית הראשונה במלחמות נגד היוונים. בשמונת הימים הבאים עסקו החשמונאים והיהודים בטיהור המקדש שטומא על ידי היוונים. הנה לנו הסיבה המרכזית לחגיגה: "וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום, אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה', על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחגגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם… ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'" (ספר החשמונאים, א, ד).
הניצחון והשמחה הגדולים ביותר היו ניצחון החופש, החירות והרוחניות. מרד החשמונאים היה לא רק מלחמה צבאית לעצמאות, לא רק מלחמה נגד תשלום מס, ואפילו לא רק טיהור בית המקדש. בראש ובראשונה היה זה מאבק לחופש דת וחופש רוחני, ניצחון היהדות על ההתייוונות. ניצחון אשר הביא עמו גם מדינה עצמאית בלב השלטון היווני ואחריו הרומאי (עד לכיבוש על ידי הרומאים), פריחה תרבותית ורוחנית, פריחה כלכלית. מעניין מאד לערוך השוואה בין הימים ההם לזמן הזה. יש דברים רבים מקבילים, אך קצרה היריעה כאן לפתח את הנושא, לכן אני מציג אותו כנקודה למחשבה בלבד.
אסיים בשירו של יהודה עמיחי המקום בו אנו צודקים, ובברכת חג אורים שמח וחורף פורה.
קריאה נעימה.

המקום בו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.