כמה תובנות על האישיות העצמאית של בני הנוער בעקבות מופע רוק על החוף וחינוך ביתי בפארק
בכלל לא רציתי ללכת ללילה הלבן באכזיב. הליין-אפ לא היה ממש אטרקטיבי בעיניי, כל הקטע בפסטיבלים זה שצריך לנסוע קצת, וגם החיבור להפנינג המשפחות למחרת לא ממש תרם להילה. אבל חברי ש', תושב המרכז, לא כל כך השאיר לי ברירה.
– שמעתי יש לילה לבן באכזיב, זה קרוב אליכם, לא?
– כן, אבל לא יודע אם ממש בא לי ללכת.
– יש שם את דקלה, היא מצוינת. וגם הבוטנר הזה וילדי החוץ טובים.
– אנ'לא יודע.
– טוב, אני אהיה שם, אם תרצה תצטרף, סיכם בפולנית רהוטה (והוריו ממש לא נולדו בורשה).
הייתה לי ברירה?
***
תקציר הפרקים הקודמים. ש' הוא חבר נעורים שכמוני מנסה לשמור על קשר כלשהו למה שקורה בעולם המוסיקה הפופולרית. אנחנו כמובן נוחלים כישלון חרוץ, רחוקים מלהכיר את כל מי שמככב בקרב בני הנוער, ובמקרה הטוב נחשפים לאמנים איכותיים באיחור אופנתי שנע בין חודשיים לשנתיים.
אבל מידי פעם אנחנו הולכים יחד להופעות ופסטיבלים, לפעמים נהנים ולפעמים מגלים לחרדתנו שאנחנו הכי מבוגרים בקהל. וכשמדובר בקהל של 13 אלף איש אתה עלול לראות את עצמך באור טיפ-טיפה פתטי. מצד שני, אתה מבלה עם בני נוער, פה ושם אתה בכל זאת רואה חובב רוק מבוגר ממך (ואז מתברר שזה ראש העיר המארחת), מה שמאפשר לך להרגיש קצת נוער, או לפחות להיזכר.
***
אז באכזיב היו רק 2,000 איש, והפלא ופלא – חלקם אנשים מבוגרים מאיתנו בי פר. הארגון מופתי, רק שעל כיסאות לקהל ויתרו הפעם. כיסאות זה לחלשים, ופה מדובר ברוקרים קשוחים מהגליל. אז אלו יכולים להסתפק במחצלות. אגב, מדובר במחצלות שהגליליים המנוסים הביאו מהבית.
אז היו לנו שתי ברירות. או ישיבה על החול או לעמוד. ומכיוון שהחתום מעלה לא ניסה את התנוחה של ישיבה מזרחית מאז המאה הקודמת (אשכרה!), וגם אז זה נגמר לא מי יודע מה (הקרע בשריר הירך התאחה כבר, תודה), הלכנו על עמידה. ואם כבר לעמוד, וכיאה לשניים שנמנים על הצעירים בקהל, הגענו עד השורה הראשונה, ממש בקדמת הבמה.
שם גילינו אמת מוסיקלית נשכחת: אם את רוצה להופיע על הבמה כזמרת ונראית כמו דנה פרידר, כישרון השירה הוא פרמטר הרבה פחות חשוב.
***
בהמשך הערב, כשהגב התחיל להציק קלות, ידידי ש' עלה על ברירה שלישית: להשיג כיסאות. בחושיו החדים קלט שבמתחם יש כמה עשרות כיסאות, וההיגיון הבריא שלו הביא אותו למסקנה ששניים מתוכם בהחלט יכולים להתמקם מתחת לישבנינו. זה לקח לו איזה 40 דקות, אבל בסוף זה קרה. את מוקי כבר ראינו בישיבה.
בהזדמנות זו, שלוחה תודתנו העמוקה לחובש ולאיש האבטחה שהעבירו חלק מהמשמרת שלהם בעמידה. ש' באמת רצה להודות לכם עוד במהלך הערב, אבל מיהר לתחילת ההופעה, ואולי גם חשש קצת מהתגובה שלכם.
ועדיין, הקטע המעניין יותר היה כשהיינו ממש בשורה הראשונה. שם ראינו חצי הופעה של כהן את מושון עם דנה פרידר ואת כל ההופעה (הבאמת טובה) של עילי בוטנר וילדי החוץ (אדר גולד ואוהד שרגאי). את מוקי ראינו בישיבה, ולקראת החלק השני בהופעה של דקלה נטשנו ביוזמתנו את הכסאות וחזרנו לקדמת הבמה כאחרוני האוהדים המוקסמים.
***
אחרי דקלה המצוינת החלה הופעה של סקאזי. סקאזי הוא דיג'י יוצר, כוכב, והמוסיקה שלו עובדת בשנייה. אלפי צעירים רוקדים בטירוף, נענים בתשוקה לכל תזוזת אצבע שלו. גם בהופעות לפני כן רקדו, אבל עכשיו העוצמות מוכפלות פי כמה. אלפי צעירים בני 15, 16 ועשרים רוקדים וקופצים בתנועות אחידות.
זה עוצמתי ושמח, אבל שליטה כזו של אמן בודד בקהל אלפים תמיד מעוררת בי אי נוחות מסוימת. במיוחד כשאחת התנועות היותר רווחות היא הנפת יד ימין למעלה בזווית של 45 מעלות חזור והנף. זה נעשה בקצב, תוך כדי קפיצות, ממש לא נראה כמו משהו צבאי רחמנא לצלן, אבל האחידות הזו…
אנחנו מפלסים את דרכנו לכיוון המכונית, כשאני מזכיר לעצמי שלכל אחד מאלפי הרוקדים והמקפצים כגוף אחד שנשלט בידי אדם אחד יש רוח חופשית ואישיות משלו. מסיבה עם סקאזי בשלוש בלילה על חוף הים, אני ממשיך ומנמק, זה לא בדיוק המקום לחפש ביטוי אישי של אנשים צעירים.
***
אבל הסחנה אולי דווקא כן.
כן, אני יודע. הסחנה הוא פינת חמד שלא הולכים אליה בגלל שהפכה להמונית. אבל למיכל ולי הייתה אסטרטגיה: נלך לשם ב-1 בספטמבר. ביום הזה כולם הרי עסוקים בחזרה ללימודים, ואנחנו נהיה שם כמעט לבד. האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה כמאוד הגיונית. עובדה, היו מאות אנשים שחשבו בדיוק כמונו, ואת כולם פגשנו שם.
במאמץ רב מצאנו פיסת צל, ומיד צדה את עינינו חבורה שישבה לא רחוק מאיתנו. הם היו קצת שונים משאר החבורות: היו שם ילדים בגיל בית ספר. תוך שניות עלינו על זה (כלומר היא עלתה על זה, אני הנהנתי בהסכמה) שמדובר בשתי משפחות המחנכות את ילדיהן בשיטת החינוך הביתי.
שתי האימהות לקחו את תפקידן ברצינות רבה. הן קיימו אסיפה ושאלו את ארבעת הילדים מה ירצו ללמוד השנה. התשובות היו יפות ומקוריות, נעו בין מוזיאונים, גנים בוטנייים ואתרי טבע, וגם האבא היחיד שהיה שם תרם רצונות ותובנות משלו.
כן, על הדשא בסחנה יכולנו בהחלט לראות איך לכל ילד יש ביטוי עצמי וחשיבה עצמאית, ורק אני רציתי לצעוק להם: ילדים, לכו לבית ספר! או לפחות למסיבה עם סקאזי.
