ארכיאולוגיה עכשיו

איך התחלתי לפקוד אתרים ארכיאולוגיים וגיליתי שלא המצאנו שום דבר. ולמה היום כבר לא יקום עוד דוד רובינגר

שנים שלא טיילתי באתרים ארכיאולוגיים. כמובן, בתנאי שלא מחשיבים הופעות באמפי של קיסריה או שוני כביקור באתר ארכיאולוגי. והנה, פתאום יצא לי לבלות תוך חודשים ספורים בשלושה. ואני מדבר על בילוי משמעותי, שנע בין מספר שעות לחצי יום, כולל את קריאת הברושורים המפורטים שמחלקים בכניסה. ושלושת הביקורים נעשו בהכרה מלאה, בכוונת מכוון ופחות או יותר מרצוני החופשי.
זה התחיל בשבטה שבנגב במהלך חופשה זוגית, נמשך בבילוי עם חברים באתר ציפורי, ונחתם (בינתיים) בביקור משפחתי באתר בית שערים. לא, אין לי קרובי משפחה שנחים נכונה במערות הקבורה אדירות המימדים, אשכרה הלכנו לשם בהרכב משפחתי מתוך עניין. ועוד לציון יום ההולדת שלי! נכון שהיא זו שהפיקה את הבילוי, אבל בחיי – אפילו מחאה דקיקה שבדקות לא השמעתי בקול רם.
בין עיר מושבו של הסנהדרין לאתר הקבורה המרשים, הצלחתי להיצמד לסידרה "תוהו ובוהו" בערוץ הראשון כמעט לפרק שלם. זה אמנם היה כרוך במאמץ לא מבוטל, אבל בכל זאת החזקתי מעמד משהו כמו שלושת רבעי פרק, לרוב במצב ערות, ובמהלך הצפייה למדתי להגיד ממלוכים.
ארכיאולוגיה דווקא אמורה להסעיר אנשים בגילי. הרי גדלנו על גיבורי תרבות שהעיסוק הארכיאולוגי היה חלק נכבד מהסקסאפיל שלהם. משה דיין, יגאל ידין, רחבעם זאבי, אינדיאנה ג'ונס וכאלה. כתלמידים בחופשות הקיץ תמיד יכולנו להשתתף בחפירות ארכיאולוגיות, ונשבע לכם שהיו תלמידים שממש קפצו על המציאה. נדמה לי שגם היום יש עדיין נוער שוחר ארכיאולוגיה או משהו כזה, אבל היום זה כבר לא כזה שוס.

***

מה למדתי מהביקורים האלו? לא נעשיתי היסטוריון מדופלם. אני עדיין מתקשה להבחין בין הפיניקים, הממלוכים, הנבטים והצלבנים, ובקושי מצליח לזכור שהעות'מנים זה הטורקים. כלומר כאשר אני קורא את הברושורים איכשהו הכרונולוגיה מסתדרת ונוצר רצף סיפורי עם כמה דמויות מפתח, אבל בחלוף יומיים שלושה הכל שוב מתערבב.
מה שכן, קשה שלא להשליך מתקופות קדומות לימינו אנו. הנה, בשבטה למשל יש שרידים מפוארים של שתי כנסיות וגם של מיסגד. אבל תקוותנו לגלות כי התנהלו שם חיי קהילה משותפים לנוצרים ומוסלמים התבדתה, שכן המבנים שייכים כנראה לתקופות שונות בחייה של העיר.
בציפורי נוכחנו לדעת שהבדלי מעמדות היו כנראה מאז ומתמיד. בעוד העשירים חיו בבתים גדולים ומפוארים עם פסיפסים מרשימים וחללים גדולים, פשוטי העם מסתפקים בבתים הרבה יותר צנועים. המגלומניה והראוותנות, מסתבר, אינם יצירה מקורית של עידן הפייסבוק.
ובבית שערים למדנו שהמורמים מעם מצ'ופרים גם אחרי שהם מתים. אז הם זוכים לקבורה מפוארת במערות ענק, שנכרו בעבודת כפיים מפרכת, הרבה לפני שהביאו חברות סיניות שיחפרו פה. האנשים הרגילים, אגב, נקברו אז בקומות, ממש כמו היום.

***

מה משך אותי לאתרים ארכיאולוגיים, אחרי כל כך הרבה שנים שהם "לא עשו לי את זה"? קצת נסיבות (למשל לינה שהזמנו ממש בסמוך לאתר בשבטה), קצת רצון להשלים חוסרים, וכנראה שגם האתגר הפיזי המתון פתאום קוסם לנו. במילים אחרות, יש בהחלט מצב שהמשיכה שלי לאתרים האלו נובעת מהעובדה שגם אני בעצמי בדרך להפוך למוצג ארכיאולוגי.

ז'אנר נכחד

השבוע הלך לעולמו הצלם דוד רובינגר, מגדולי המתעדים את ישראל ותולדותיה, חתן פרס ישראל, שהשאיר אחריו מורשת אדירה של צילומים אייקוניים.
אני תוהה אם בז'אנר הזה יקום עוד צלם בסדר גודל של רובינגר. אני מתכוון לצילום שהוא מצד אחד בעל אופי תיעודי, אבל נושא עמו גם ערך אמנותי כלשהו, ומתאפיין במשהו נוסף, שמקנה לצילום איכות מיוחדת וליצירה שיש בה הרבה מעבר לתיעוד היסטורי גרידא.
והשאלה הזו נשאלת לא בגלל שאין כיום אנשים מוכשרים. במקביל לרובינגר ואף בדורות שאחריו, בהחלט קמו לנו צלמים מתעדים (להבדיל מאמנים) רבי כישרון, שאף זכו להכרה והערכה רבה (מיכה ברעם הוותיק, אלכס ליבק, ורדי כהנא, זיו קורן ואחרים). הסיבה היא, אם אפשר לקרוא לה ככה, הקלות הבלתי נסבלת של הקליק.
הצילום נעשה בעשורים האחרונים נגיש בצורה קיצונית. זה התחיל עם המצלמות הדיגיטליות, שעוד לפני הופעת הסמרטפונים הפכו לזולות ואיפשרו לכל אחד להפיק תחת ידיו תמונות איכותיות יחסית מבחינה טכנית, גם אם אין לו ידע רחב בצילום. וזה עוד לפני שהזכרנו את האפס עלות שיש לעוד שוט ועוד שוט. וכיום, כמעט כל אחד מצויד במצלמה איכותית יחסית בסמרטפון שלו, והמצלמה הזו צמודה אליו כל הזמן, כמעט איבר מאבריו. למעשה, כל אדם מהווה ניידת שידור חי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
במקביל, תופסות הרשתות החברתיות את מקומה של התקשורת המסורתית, זו שמנוהלת על ידי עורכים מקצועיים שאמונים בין השאר על בחירת הצילומים הטובים ביותר. וכך נוצר מצד אחד שפע בל יתואר של צילומים (רק לפייסבוק עולות ברחבי העולם 350 מיליון תמונות חדשות מידי יום, מספר בלתי נתפס, ואלו נתונים מ-2014), ומצד שני כמעט אין בעלי מקצוע שימיינו ויצרו היררכיה בין התמונות. אומרים שחוכמת ההמונים היא העורך של הרשתות החברתיות. זה נחמד, אבל אני לא בטוח שתמונה איכותית וחשובה תצליח לגרוף יותר לייקים ושיתופים מאשר עוד תעלול של חתול או תינוק חמוד במיוחד.
ולכן, גם אם יש צלם באיכויות של רובינגר וחבריו (ובטוח שיש), סיכוייו להתבלט נמוכים, וסביר להניח שהציבור הרחב לא יזכה להכיר אותו ואת עבודותיו. עוד מחיר של הטכנולוגיה והקידמה, שבאופן אבסורדי עלולות להפוך צילומים איכותיים למוצג ארכיאולוגי.