אני מגבש מדיניות שלום

והמשימה מסובכת וכרוכה במאמצים מרחיקי לכת

שעת הצעידה היומית (טוב, כמעט יומית) שלי הוקדמה מאזור אחת עשרה לסביבות שבע שמונה. מעבר לצורך לפנות שעה יומית באמצע שעות העבודה, ועוד יותר מן המאמץ הכרוך בשינוע הקילוגרמים העודפים במהירות סבירה, אני נאלץ להתמודד עם משימה קשה ומלאת מלכודות: גיבוש מדיניות שלום.

קווי היסוד ברורים: פניי לשלום. בירידות אני מוכן להרחיק לכת עד כדי "ערב טוב מה העניינים", בעוד שבעליות אני מקשיח עמדות, ומוכן לכל היותר ל"היי" קצר וחינני שלמדתי לשלב בהתנשפויותיי מבלי להסגיר את המאמץ הכרוך בכך. בסדר, בסדר, על החינני אני עוד עובד, ובינינו, גם המבלי להסגיר עוד דורש שיפורים, אבל לא כאן טמונה הבעיה הגדולה.

מהר מאוד למדתי שקווי יסוד והתאמת המדיניות ליכולות האסטרטגיות רחוקות מלספק מענה לכל מצב. העניין הוא שיש גם צד שני, ויש לו מדיניות משלו. במקרים נדירים הוא אטום לגמרי ליוזמה שלי ופשוט לא מגיב. יש מצבים בהם הוא סתם מופתע, ועד שהוא משיב לברכתי כבר מזמן חלפנו זה על פניו של זה ויוזמת השלום שלי נראית מאולצת ומביכה. ואלו עוד המקרים הקלים. מה עם סתם שני אנשים העומדים ומשוחחים, מתעלמים מההולכים והרצים החולפים על פניהם ופתאום מופתעים בברכת "ערב טוב" ידידותית אך מנותקת לגמרי מהמציאות? ואיך קיבלה את המחווה שלי אותה אם ממהרת שחזרה מהסופר בדרכה להכין ארוחת ערב, וכמעט הפילה את תבנית הביצים כשהפתעתי אותה בשלום לבבי? לביצים שלום, אבל לא בגלל השלום שלי, אלא בזכות האקרובטיות של אותה אם, שהתעשתה במהירות והשתלטה על התבנית הסוררת רגע לפני הסלמה אזורית מקיפה.

הפנמתי. יש מצבים בהם עדיפה קורקטיות מנומסת על פני לבביות משתפכת. נסתפק, אפוא, בניד ראש ידידותי וחיוך קל? ובכן, עם האסטרטגיה הזו המצב רק מסתבך. שהרי חלק מהאנשים שנקרים בדרכי מוכרים לי היטב ומחווה צנועה שכזו רחוקה מלהספיק. אחרים אני אמנם מזהה, אבל לך תדע אם הוא זוכר אותי? וכך, ניד ראש עלול לפגוע בו, בעוד שלום רחב יותר עלול להיתפס כמחווה פולשנית ומציקה, וגרוע מכך – אווילית לגמרי. ויש גם את אלו שממש אינך בטוח אם אתה מכיר או סתם רואה מידי פעם במרכז, ולך תמציא ברכה שתוציא אותך בסדר גם אם החולפת על פניך היא בדיוק זו שדיברת איתה דקות ארוכות רק לפני שלושה ימים בנסיבות כאלה או אחרות, ובין אם מעולם לא החלפתם מילה.

ויש עוד. נניח שכבר החלטנו על הפעולה הנדרשת במצב מסוים. מתי להתחיל? ברגע שיש זיהוי? 20 מטר לפני המפגש? ממש כשמתקרבים? ומי ראשון? ואיך מגיבים לצעדים בוני אמון מהצד השני, שכלל לא התכוננתי כלפיהם?  ומה עם אלו שנועצים מבט חודר בנקודה כלשהי מעבר לכתפי, מתייחסים אליי כאל אוויר?

ובכלל, לא כולם מגיעים מולי. כיצד לנהוג כשאני עוקף מישהו? נכון, זה נדיר, אבל כשזה קורה ההתלבטות קשה. ברכת שלום עליזה לפלוני בעודך חולף על פניו ביעף נראית כהתגרות לשמה, התרסה ולגלוג, כאילו ה"שלום" שלך הוא בעצם "היי, נדמה לך שזו פעילות גופנית? אתה בקושי זז, ועם יכולת אתלטית שכזאת עדיף כבר שתלעס משהו מול הטלוויזיה". מנגד, אם אתעלם מאותה פדלאה מגושמת, הוא עלול לחשוב שאני (אני!) סתם איזה מתנשא. ורגע, רגע, מי זה האוסיין בולט שבדיוק עכשיו עוקף אותי בלי להתייחס? אפילו סיכוי להגיב לא היה לי וכבר נעלם, הסנוב.

ולא דיברנו עוד על אלו שמבקשים לעצור ולפטפט, אלו שמצפים שאסתובב ואלך בכיוון שלהם (ואז דופקים רייס ומשאירים אותי בלי אוויר), אלו שצועדים על המדרכה שממול, נהגים חולפים שמנפנפים מבעד לשמשה הכהה ומצפים שמיד אזהה אותם (לפי המכונית? בהתאם לאופי הנפנוף?), על אלו שבאים בזוגות, מה קורה במפגש השני והשלישי עם אותו אחד, ואיך מתנהגים עם ילדים ונוער.

לכל הפחות, הבנתי עכשיו שני דברים קצת יותר טוב: למה יש מלחמות בעולם, ולמה לגברים יש כרס.