בהבלחה של אקטיביזם הצטרפנו למצעד הגאווה בירושלים. ואז ניסינו להירגע עם מלחמת ששת הימים
האווירה בגן הפעמון הייתה תערובת מוזרה של מפגש מחזור, הפנינג משפחות, הייד פארק מאולתר ויריד ססגוני. שלטים, סטיקרים, נאומים, הופעות, מגאפונים עם כל מיני סיסמאות ועדיין – אווירה רגועה של אחר צהרים קייצי בירושלים. והמון חיבוקים.
למרות שאנחנו הורים גאים עם ותק של המון שנים, זהו מצעד הגאווה הראשון שלנו. בשנים האחרונות הפכה ביתנו אחינועם לפעילה בקהילה. מה שנקרא אקטיביסטית. כבר כמה חודשים שהיא גם ממלאת תפקיד חשוב – יו"ר הדירקטוריון של עמותת חושן, העוסקת בחינוך והסברה בנושא הלהט"בי לכלל האוכלוסייה, ופועלת בעיקר במוסדות חינוך. "בירושלים המצעד מתקיים בערב. כבר לא כל כך חם", היא רמזה לנו בעדינות. אז סוף סוף החלטנו להרים את הכפפה, ולצעוד בגאון בפעם הראשונה.
***
כהורים גאים-אך-פסיביים ידענו את רוב התשובות לשאלה למה צריך מצעדי גאווה, ולמה זה שבירושלים חשוב במיוחד. אבל כשאתה באמת משתתף באחד כזה אתה מבין יותר. הקללות והאיומים בפייסבוק מקבלים פתאום משמעות אחרת. ההפגנה של אנשי להבה החשוכים פתאום קצת יותר מפחידה. מאות השוטרים ואנשי האבטחה מזכירים לך שרק לפני שנתיים נרצחה במצעד הזה שירה בנקי, בשם אידיאולוגיה של שנאה המתחזה לדת.
אתה מגלה גם שבכל שנה יש נושא אחר למצעד, והשנה נבחר הנושא "דת וגאווה". וכך בלט חלקם של חובשי הכיפה בין הצועדים, ועל הבמה ריגשה אישה דתייה, שביקשה בקול רועד לקבל בחזרה את המקום שלה בקרב בני משפחתה, קהילתה וחבריה לבית הכנסת.
***
גן הפעמון, מקום ההתכנסות של הצועדים, הוא פארק רחב ידיים ונאה, עם רחבה גדולה שמתאימה לאירוע. עוד קצת ברזיות ושירותים ציבוריים, והמקום ממש מושלם. אה, וגם הקטע הזה של היציאה.
עם תום הנאומים והטקסים בגן הפעמון (שהיו רק המנה הראשונה, לקראת הנאומים והמופעים בגן העצמאות) יצאו אלפי המתכנסים למצעד עצמו. במצעד השתתפו השנה כ-25 אלף צועדים, ואני מניח שכמחצית מהם היו גם בגן הפעמון. וכולם היו צריכים לצאת מהגן דרך שער צר אחד. עשינו דרכנו לכיוון השער, ספק צועדים ספק נסחפים בנחשול האדם.
מצבי עוד היה סביר. עם 187 ס"מ אתה עוד יכול לנשום קצת אוויר פסגות ירושלמי. מיכל מסתפקת בהרבה פחות, היא פשוט כזאת, וכך יוצא שהאף שלה ממוקם בדיוק בגובה בית השחי של אדם ממוצע. אמנם ירושלים, אבל בכל זאת קיץ, וגם הקטע הזה של שרוולים לא כל כך מקובל בקהילה. כמעט כולם בגופיות!
בסוף מצאנו עצמנו צועדים ברחובות. ההקרבה השתלמה, האקטיביזם שלנו עמד במבחן הרציני הראשון שלו.
***
אז למצעדי גאווה קצת קשה לגרור אותנו, אבל בתערוכות אנחנו דווקא מבקרים די הרבה. זה די מובן: פחות גופיות, יותר מזגן. וככה מצאנו עצמנו במשכן לאמנויות בעין חרוד, שם מוצג הפרויקט "אופוריה – 6 ימים ועוד 50 שנה" שאצר מנהל המשכן, יניב שפירא. הפרויקט מציין 50 שנה למלחמת ששת הימים, והוא מכיל חמש תערוכות שונות. אחת מהן היא אוסף צילומים מהמלחמה של צלם העיתונות הצרפתי המנוח ז'יל קארון (אוצרת מיקאלה זיס). הצילומים מתפרסמים לציבור בפעם הראשונה, והם מרשימים ומרתקים.
קארון נחשב לפורץ דרך בזכות הצילומים שלו ממלחמת ששת הימים, והוא הפך לצלם מלחמות מקצועי. אך סופו היה טרגי, כאשר ב-1970, בגיל 30, נעלם בקמבודיה ומאז לא נודעו עקבותיו.
קארון היה צלם אופנה במקור, וצילומיו מיוחדים מכמה סיבות: הוא הצליח להגיע ממש לחזית בזמן אמת גם בסיני וגם בירושלים, בזכות תושייתו (לקח ברכבו חיילים בטרמפ); נקודת המוצא שלו אובייקטיבית; והוא ניחן במבט מיוחד שיודע לראות גם את האדם היחיד בתוך הכאוס המלחמתי. תפס אותי במיוחד צילום של אזור הכותל ימים מספר לאחר המלחמה. תערובת של יהודים הצועדים לכיוון האתר הקדוש, ושל תושבי מזרח העיר המוסלמים המסתובבים שפופים ועצובי מבט בשכונת מגוריהם.
תערוכה נוספת בפרויקט היא "המון שנים טובות – חדר זיכרון" של האמן שוקה גלוטמן (אוצרת טל גלפר). בתערוכה סלון ישראלי של שנות ה-60' המאוחרות, עם סמלי תקופה כגון סיפולוקס, ליקר 'סברה', טלוויזיה "סילורה" וכמובן אלבומי הניצחון של אחרי המלחמה. על הקיר שמסביב לסלון תערוכת כרטיסי "שנה טובה" כשלכל שנה מ-1967 עד 2017 מקבץ "שנות טובות" משלה, וכרטיס לבן שעליו כתוב הביטוי שלדעת האמן מייצג את אותה שנה. וכך יש שם את "בידינו" מ-67', "מכתב השמיניסטים" מ-70', סרבן שטחים מ-77', "ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק מ-1983, וגם "לחץ פיזי מתון", "רוקדים על הגגות", "אין פרטנר", "די-9", והביטוי של 2017 "הילד של כולנו".
בסך הכל יש חמש תערוכות במסגרת הפרויקט. חלקן מרתקות, חלקן בועטות, לעתים מספקות שאלות של פרספקטיבה. פה ושם מעוררות היצירות נוסטלגיה לתמימות של הימים ההם ואפילו, אודה וקצת אבוש, לתחושת האופוריה ושיכרון הניצחון. הפרויקט כולו בהחלט לוקח צד בויכוח הפוליטי הישראלי. ועם כל זאת הביקור בפרויקט מומלץ מאוד לא רק לשוחרי אמנות, ואפילו לא רק לשמאלנים. יש בפרויקט היסטוריה, נקודות מבט מקוריות, אמירות מעוררות מחשבה ורגש, תזכורות עוכרות מנוחה, והכל רלוונטי להיום עד כדי כאב.
***
הקיץ שאוטוטו מסתיים כלל בין השאר גם הופעות של רדיוהד, טיפקס ואביב גפן, סיבוב תערוכות במוזיאון ישראל ויום עיון במוזיאון בר-דוד. הוא לא כלל אף הפגנה בפתח תקוה, עמידת מחאה בצומת מעונה, השתתפות בהפגנת הלהט"בים בנושא אימוץ ילדים, הצטרפות לליכודניקים החדשים, ואפילו לא פוסט נזעם בפייסבוק לנוכח השחיתות השלטונית, או מה שקרה לתחנת הרדיו 88fm.
גם נבירה בהיסטוריה הפרטית שלנו מצליחה לדלות מעט מאוד אקטיביזם. ב-1982 נקלענו בטעות להפגנת ה-400 אלף, פעם חתמתי על איזו עצומה באינטרנט, לא ממש זוכר באיזה עניין, ואנחנו תורמים לילדים הנחמדים במבצע הקש בדלת. בשיאנו אנחנו מתנדבים באיזה מיזם קהילתי. אבל כשזה מגיע להארד-קור, אנחנו לא שם. זוכרים איך בקיץ 2011 כל העם דרש צדק חברתי? ובכן, כל העם חוץ מאיתנו.
וזה לא שאנחנו עצלנים, חלילה. יש לנו נימוקים בשפע: השפה שלנו היא לא שפה פייסבוקית; אנחנו לא סגורים על המסר של ההפגנות האלה בפתח תקוה ומה בכלל רוצים ממנדלבליט; בהפגנות אין ניואנסים והכי חשוב זה הפרטים הקטנים; בשישי יש לנו תמיד מלא סידורים, ובאופן כללי נורא חם עכשיו בשביל הפגנות.
אבל הכי חשוב – אם כולם יפגינו ויצעדו וימחו, מי ישתכנע? יש לנו תפקיד חשוב: אנחנו הקהל! אנחנו אלו שלמענם נועדו כל פעולות המחאה, המצעדים והפוסטים הזועמים. אנחנו עוקבים בחדשות, נותנים לייק, מצקצקים בלשון ומרעיפים מחמאות בפני כל אקטיביסט שאנחנו פוגשים. והכי חשוב, אנחנו משתכנעים! ככה שבלעדינו, מה כל זה שווה?
***
אלא שמצעד הגאווה זה כבר משהו אחר. בנאום השבועי שלי באוזני מיכל הטעמתי שכאן אנחנו מעורבים אישית, מדובר בלא פחות מתיקון עוול היסטורי, והעניין הוא באמת כל כך עקרוני, שהוא מצדיק אפילו קרבה אינטימית לבתי שחי של אנשים זרים. בשנה הבאה אנחנו עם ה-200 אלף צועדים בתל אביב, סיכמתי בהתלהבות.
היא זרקה לאוויר "נראה" יבשושי, ואני הבנתי: אנחנו נמשיך לתמוך מרחוק. ההומואים והלסביות ימשיכו לצעוד. הם ממילא רגילים לסבול.
