היומן של ערוץ 2 מוטרד מתקיפות קשישים, והפרומואים של אותו ערוץ מפילים את הישראלים על העולם. ומחווה לדרורה וינר
ביומן של ערוץ 2 שודרה לפני כמה שבועות כתבה מטרידה על האלימות הגואה נגד קשישים וגם נגד צעירים. רואיינו שם זקנים שהותקפו לאור יום, וגם צעירים, מלצרים, נהגי מוניות ועוד. האלכוהול סומן כאשם. גם אוזלת ידה של המשטרה. עיתונות טובה, שאוספת רצף של מקרים ושואלת אם מדובר כאן בתופעה מדאיגה.
מיד לאחר הכתבה יציאה לפרסומות וקדימונים. בפרסומת הראשונה שתי ילדות קטנות באות לחברתן שצריכה להעסיק את הוריה, המסכנה, בגלל איזו תקלה באינטרנט. הילדה מדברת על הוריה במיאוס, מגלגלת עיניים. והחברות שלה מספרות לה על איזה חידוש שאמור לעזור. הן שואלות את חברתן "מה את, מהתנ"ך"?, וזו את זו "היינו?", ומסתלקות.
זה אולי קצת מצחיק, זה בטוח אלים.
כמה דקות אחרי זה הפרסומת של מפעל הפיס. הבוס מתעמר בעובד והיצורים הקטנים של מפעל הפיס מתעמרים בחזרה בבוס. זוהי אחת מתוך סדרת פרסומות אלימה במיוחד, שמציגה אותנו, ציבור ממלאי הלוטו, כמי שסובלים מאלימות כעניין שבשיגרה, כאשר הפיתרון לבעיה הוא אלימות נגדית. יש שם מלצרית שסובלת מהתעמרות של סועד סטריאוטיפי, איזה לפלף שהחברים שלו צוחקים עליו, ותמיד היצורים הקטנים האלה, "המספרים שמסדרים לך את הראש", הפרזנטורים של הגוף ש"מקדם את התרבות בישראל" מתגייסים לטובת המסכן ופותרים לו את העניינים. באלימות, כמובן, מכירים דרך אחרת?
ואחרי הפרסומות קדימון ל"מרוץ למיליון". "הישראלים נופלים על העולם". תמיד בבוטות אלימה ומעצבנת, מבהילים מישהו, מפריעים לו באמצע פעילות שקטה ותרבותית כמו נגינה, מסיבה או ארוחה. זה אמור להיות מגניב ומשעשע, זה יוצא אלים ומעצבן.
השנה עוד לא אזרתי אומץ להציץ ב"אח הגדול", תוכנית שדוחה אותי באופן מיוחד ובכל עונה אני מקפיד לקחת משהו נגד בחילה ולצפות בכמה דקות רק כדי לא להישאר מנותק. אני מנחש שכמו תמיד, הקטעים הטובים שם זה בכי מצד אחד ואלימות מצד שני.
אז אם האלימות היא התנהגות רווחת אצל ילדות חסודות, משאת הנפש של הבינוניים (השכיר, המלצרית, הלפלף), סימן ההכר של "הישראלים" (ועוד כאלה שהולכים להיות כוכבי ריאליטי), ובקיצור הנרטיב השליט בשידורי הערוץ, למה מתפלאים שזה ככה גם בעולם האמיתי?
אלטרנטיבה
אני אוהב טלוויזיה, בהחלט מחפש אסקפיזם, משוגע על ליגת האלופות ופה ושם חוטא בהתמכרות לתוכניות ריאליטי, במיוחד כאלו שעוסקות במוסיקה ואוכל. אבל חלק עצום ממה שמציע היום הערוץ הדומיננטי בישראל הוא נמוך ואלים, מטופש ודביק או סתם לא ראוי לצפייה. דווקא בערוץ 1 המושמץ (לעתים קרובות בצדק) או בערוץ 23 המוזנח יש כמה איים של תרבות ואינטלקט שבהחלט ראויים לצפייה ולטיפוח. המלצה אישית: זפזפו לשם מידי פעם. אזהרה: לפעמים תצטרכו להפעיל את האיבר הזה, שנקרא מוח.
דרורה
לפני שלוש שנים וחצי, בגיליון ראש השנה תש"ע, ספטמבר 2009, בחרתי בטור זה בפעם הראשונה (והאחרונה) את אנשי השנה של כפר ורדים. אחת מהם הייתה דרורה וינר, שנפטרה לפני שבוע.
לזכרה, אני מביא בעריכה קלה את הדברים שכתבתי עליה אז, כשהייתה בשיא פעילותה:
דרורה וינר היא היזמית והמנהלת של "הצריף הירוק", מרכז מידע וחנות אמני הכפר. המיזם הזה כשלעצמו כבר משיג מספר מטרות: עוד אטרקציה תיירותית בכפר, חשיפה של האמנים לכלל הקהילה, תוספת פרנסה לאמנים ועוד נדבך בפעילות המתנדבים. בסמוך לצריף הירוק נבנו עוד שלוש שכיות חמדה: גן אבני דרך לזכרו של שמואל גודמן; אמפיתיאטרון קטן וחביב; והמוזיאונצ'יק שנחנך רק לאחרונה ביוזמתו ובניהולו המופלאים של דן הורטמן.
התפקיד הרשמי של דרורה הוא לנהל את הצריף הירוק (מדובר במשרה חלקית). אבל דרורה לקחה את התפקיד עשרים צעדים קדימה, ראתה מה יש לה מסביב והפכה את הכל לשלם שערכו רב מסך חלקיו. המתחם הנאה הפך ליחידה אחת לא רק מבחינת המיקום, אלא גם מבחינת התוכן: באמפי מתקיימים ערבי תרבות (בעיקר שירה בציבור) תחת החסות של "אמני הצריף הירוק". בערבים הללו, המתקיימים ביום שישי פעם בחודש, הצריף פתוח למבקרים ולעתים גם המוזיאון. עשרות רבות של תושבים מגיעים ושרים באופן קבוע, ואם כתבתי פעם על ניצנים של תרבות, הניצן המסוים הזה כבר מתחיל ללבלב.
וזה לא נגמר בערבי השירה. קבוצות של תיירים מתארחות במתחם, והתיירים נחשפים לסיפורו של הכפר באמצעות גן אבני הדרך, מבקרים במוזיאונצ'יק, מתבוננים באובליסק שניצב בסמוך, עושים סיבוב בחנות ונחים למשמע הסברים נוספים באמפי. נכון, עדיין אין התנפלות תיירותית המונית על המתחם, אבל לא אופתע אם מתישהו זה יקרה.
לאחרונה נוסף נדבך חדש: שבת שוק. אירוע חודשי (התקיים פעם אחת, ובשבת הבאה יתקיים בפעם השנייה) בו אמנים וכל תושב בכפר מוזמן להציב דוכן ברחבת הצריף ולמכור את מרכולתו, או לחילופים לפתוח את ביתו והמידע על כך יימסר למבקרים בצריף.
ואת כל הפעילות הזו עושה דרורה בעזרתם של מתנדבים רבים, בשיתוף פעולה עם גורמים שונים בכפר – ציבוריים ופרטיים, תוך מחויבות כמעט אבסולוטית למשימות שהיא נוטלת על עצמה, כשבמקביל היא ממשיכה לנהל ביד רמה ובהתנדבות את חנות היד השנייה ("סיפורי בדים").
עד כאן מה שכתבתי אז, והיום רק נותר לבכות את לכתה ולהתגעגע.
