"אם אני טועה ובכל זאת יש אלוהים, אני בטוח שהוא אוהב אותי יותר מאשר את בן-לאדן או את אחמידיניג'ד". מפגש מרתק עם המשורר הפלשתיני מרואן מח'ול, וכמה הרהורים בעקבותיו
הוא שנון וחד אבחנה, כועס ומצחיק, חכם ומרתק, והשירה שלו, לפי מה שאומרים גדולים ומומחים ממני, היא אמנות גבוהה. מרואן מח'ול, המגדיר עצמו פלשתיני תושב מעלות, ריתק כ-200 מתושבי כפר ורדים בערב השקה לספרו הראשון שתורגם לעברית, "ארץ הפסיפלורה העצובה". ההאזנה לדבריו, במיוחד כשהוא מדבר על פוליטיקה, נוסכת במאזין ייאוש ופסימיות, ובה בעת אופטימיות ותקווה. קולו הוא קול שפוי, חילוני ואנושי, ואבחנותיו כה פשוטות, עד שלעתים הן גאוניות.
***
על אף גילו הצעיר, 33, ולמרות שעיסוקו העיקרי הוא ניהול חברת בנייה גדולה, מח'ול הוא משורר חשוב. יש המשווים את שירתו לזו של דרוויש. אמר את זה פרופ' רפי וייכרט, ועל אף שהוא עומד בראש הוצאת קשב לשירה שהוציאה את התרגום, הוא לגמרי בר סמכא. את השירים תרגמו 12 מתרגמים שונים, לדברי וייכרט זהו פרויקט חסר תקדים בתחום התרגום.
***
יש לו, למרואן מח'ול, גם כישורים דרמטיים מרהיבים. במהלך השיחה שניהל עם ד"ר רוז'ה תבור, שגם נמנה על מתרגמי השירים, הוא משתמש בהם כמעט בלי שנרגיש. וכך הוא מצליח להעביר מצוקות של תושבי מחנות פליטים, לרדת על פוליטיקאים ("ביבי והדוברמן השני"), להתלהב משירתה של מירה עוואד שהופיעה עם שלושה שירים, ואפילו לקנטר את פרץ טסטה, רכז הקתדרה.
הכישרון הדרמטי מתגלה בשיא תפארתו כשמח'ול קורא את אחד משיריו. זהו שיר ארוך, מח'ול קורא אותו בשפת המקור (לפני כן קרא אותו תבור בעברית), ולמרות שאינני מבין כמעט מילה בערבית, אני מהופנט.
***
בשירתו של מח'ול אפשר למצוא רומנטיקה, תאורים מרהיבים של טבע ונוף, אהבת אב רבת עוצמה, רוח שטות, ציניות דוקרנית, יכולת התבוננות דקת אבחנה ועוד ועוד. וכמובן, התייחסות למצב הגיאופוליטי. בשיחה עמו הסביר כי הוא כואב את כאבם של בני עמו, את הקיפוח של ערביי ישראל, את עוניים של תושבי מחנות הפליטים, את גורלם של תושבי עזה. הוא מבהיר כי עיקר זעמו מופנה כלפי המנהיגים, בשני הצדדים, בעיקר אלו הפועלים בשם אלוהים. חשוב לו גם להבהיר כי הוא מכיר בסבלו של העם היהודי, אך דווקא בשל טראומת השואה הוא מצפה מאיתנו להתנהגות שונה.
***
החזון שלו נאיבי לעתים ("אני מאמין באנושיות"), וכעסו הוא כעס של מפונקים. מח'ול לגמרי מודע לכך, ולכן קל להזדהות איתו. "אני לא כותב מתוך הבעיה", הוא אומר למשל על הפליטים, "אלא על הבעיה, כמתבונן מבחוץ. לא אני ולא אתם יודעים באמת כמה העם הזה סובל".
על מנהיגים דתיים הוא אומר: "אני לא מאמין באלוהים ולא חושב שהוא קיים. אבל אם אני טועה ובכל זאת יש אלוהים, אני בטוח שהוא אוהב את מרואן מח'ול יותר מאשר את בן-לאדן או את אחמידיניג'ד".
ויש לו גם פתרון מקורי לנושא ירושלים: "אני מקווה שאני לא מרגיז אף אחד כאן בקהל, אבל הפתרון שלי זה להביא בולדוזרים, להרוס את הכותל המערבי, כיפת הסלע, מסגד אל אקצה וגם איזה כנסייה בשביל האיזון. בשטח שיתפנה צריך להקים מגרש חנייה ענק, לסדר בעיר תחבורה ציבורית כמו שצריך, וזה יפתור את כל הבעיות של העיר. בעיקר אפשר יהיה לחיות בה".
***
המפגש הספרותי הזה התקיים ביום שישי בשמונה בערב. שעה בלתי נוחה בעליל, המוקדשת לרוב לארוחות שבת משפחתיות. למרות זאת, התמלא אולם המארג בכ-200 מאזינים, רובם תושבי הכפר ומיעוטם תושבי תרשיחא ופקיעין. את הערב המיוחד הזה ארגן פרץ טסטה מקתדרה בכפר. האיש הפעלתן הזה הפך למפיק התרבות העיקרי בכפר, ואני לפחות חייב לו את ההכרות המאתגרת והמענגת עם שירתו ומשנתו של מרואן מח'ול. נדמה לי, כי אלמלא הערב הזה, הסיכוי שלי להיחשף לשירתו היה קלוש ביותר.
***
מפגשים מסוג זה מעוררים בי תמיד תחושה אמביוולנטית. מצד אחד הם מוכיחים שבשני העמים יש כמיהה לשלום, "יש עם מי לדבר" ואפשר לעשות דברים ביחד. זה קרה לי גם בשבת האחרונה כשביליתי בפסטיבל חג שלושת החגים בחיפה. ערבים ויהודים כאחד היו שם מאחורי הדוכנים, על הבמה כאמנים ובסמטאות וואדי ניסנאס כמבלים.
מצד שני, נאיבי יהיה לחשוב שלסכסוך יש פתרון קל, וכי שפיכות הדמים צפויה להיפסק בקרוב. כי ממש במקביל לערב האינטלקטואלי בכפר ורדים ולאירועי וואדי ניסנאס, חשובים ככל שיהיו, קרו עוד כמה אירועים קטנים: מבצע עמוד ענן, ההחלטה באו"ם, החלטת הממשלה על בנייה בשטחים, הנאום של חאלד משעל, התגובה הכל כך צפויה של ביבי, כמה פיגועים קטנים וכמה אלפי טוקבקים מעוררי חלחלה.
מצד שני, אני עדיין לא מיואש לגמרי. לפחות כל עוד יש בשני הצדדים אנשים כמו מרואן מח'ול.
