איך אנחנו מדברים

איך איבדנו את היכולת לנהל דיאלוג ומה זה עושה לנו

הדיאלוג מת. גם הוויכוח נופח את נשמתו. נשארו רק העימות והצעקות. חוץ מהם, אין שום דבר אחר.

האבחנה הזו אינה מדויקת כמובן. צריך הייתי לסייג. לכתוב מינורי יותר. נניח: בחלקים רבים של החברה הישראלית כבר לא מתקיים היום דיאלוג. אלא שהטקסט כזה כבר איננו מעניין. הוא לא תופס. בטח שלא בנושאים שנויים במחלוקת. "אני סבור ש…", "אם שואלים אותי…", "לדעתי…" ובטח ש"לעניות דעתי…." הוצאו אחר כבוד מלקסיקון הוויכוח העברי.

היום, כדי לטעון טענה, להביע רעיון או להגן על עמדה, חייבים להיות טוטאלי. לצעוק את זה בכל הכוח, לפסול כל אפשרות אחרת שסותרת את אותו רעיון, להיות נחרץ ובטוח, ורצוי גם למנוע ממי שחושב אחרת לומר את דברו. בקיצור, להיות אלים.

תפתחו כל תכנית אקטואליה ברדיו, תסתכלו בטלוויזיה, ותקשיבו גם לעצמכם בויכוחים בסלון המשפחתי. התופעה הזו הולכת ומשתלטת על חיינו. וזה לא רק דן מרגלית וח"כ ג'מאל זחאלקה, שלא מסוגלים לנהל דיאלוג. שם עוד אפשר לקבל את סערת הרגשות: זה מתקשה לכבוש את זעמו על אזרחים בני עמו שנהרגו במלחמה, והשני (ממנו אפשר לצפות ליותר) מתקשה לקבל את הכינוי "רוצח ילדים" מוצמד לשר הביטחון. אבל תשמעו פעם ויכוח בתוכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט. איזה להט, איזה זעם קדוש, איזה עצבים. הלו, אנחנו מדברים על ספורט.

התופעה אינה חדשה אמנם, אבל לתחושתי היא שוברת לאחרונה שיאים. אני גם חושב שהשפעותיה הרסניות. כי אם בוויכוח אינני יכול לסבול את דעתו של האחר, מה קורה במציאות כאשר העולם נוהג בניגוד לדעותיי? אני מסרב פקודה, שורף את ההתאחדות לכדורגל, רוצח ראש ממשלה, חותך את חוטי העירוב.

האם באמת זה מתחיל בתרבות הדיבור, או שהתהליך הוא הפוך: דפוסי הדיון שמשתרשים כאן הם ראי של החברה השסועה והמיוסרת שלנו? נראה שההשפעה היא הדדית, אבל אני נוטה לחשוב שדיבורים קודמים למעשים. קודם מלובים היצרים, אחר כך מתבצעים המעשים הקיצוניים.

מי כאן גר?

ממש בקרוב אמורים לצאת למיכרז 35 מגרשים בכפר ורדים (יש גם ידיעה על כך בעמוד 14). זוהי רק סנונית ראשונה מתוך מאות רבות של מגרשים שאמורים להיות משווקים במסגרת הרחבתו של כפר ורדים במהלך השנים הקרובות.

כמעט אף אחד לא אומר את זה, בטח שלא לציטוט, אבל סביב המיכרז הצפוי וגידול הכפר בכלל, יש סוגיה נוספת: מי, בסופו של דבר, יגור בבתים החדשים? רבים בכפר חוששים שאת המגרשים שיוצאו לשיווק ירכשו חרדים באופן מאורגן, במסגרת מה שמכונה כאן ניסיון להשתלטות חרדית על כפר ורדים. האפשרות הזאת ריאלית במיוחד כשמדובר בשיווק של עשרות מגרשים ביחד, מה שמזמין התמודדות של קבוצות רכישה. שמועות לא מבוססות מדברות על כך שקבוצה כזו, עם גב כלכלי רחב במיוחד, מצויה בשלבי התארגנות.

באחת מישיבות המועצה האחרונות, שלא לפרוטוקול, שאל חבר המועצה עודד נוריאל את ראש המועצה על "האמצעים למניעת זכייתן של קבוצות רכישה שאינן תואמות את אופי הכפר, ושמטרתן לשנות את סדר היום ביישוב". סיון יחיאלי ענה כי אין דרך אמיתית, למעט המחיר.

כיצד צריך לנהוג אם אכן יש קבוצה חרדית שתיגש למכרז ותציע סכום גבוה מאוד על המגרשים? האם יש משהו שניתן לעשות? האם בכלל מוסרי לעשות משהו? וכמה זה מפחיד? הגורמים הפועלים היום בכפר יכולים אולי להכניס אחדים מאיתנו לחרדות, אבל אין בכוחם להפוך אותו לחרדי. גם עוד 35 משפחות לא יכולות לעשות זאת. 500 אולי כן.

הגעתו של גרעין חרדי לכפר ורדים עלולה להיות הרת אסון. חילוניים ודתיים מתונים יראו בכך קריאת תיגר אמיתית ומשמעותית על אופיו החופשי של הכפר. במקרה כזה אני משוכנע שרבים בציבור יהפכו ליותר מיליטנטיים, ונדמה לי שגם אני. אם אכן יגיעו לכאן עשרות משפחות חרדיות באופן מאורגן, נראה שחייהן כאן לא הולכים להיות קלים.

סוכריה תרבותית

החודש הייתי בשני מופעים של להקת המחול הקיבוצית, שניהם בקיבוץ געתון. המופע הוותיק "זיכרון דברים" והמופע החדש "אינפרא אדום", שניהם יצירות של כוריאוגרף הלהקה רמי באר.

הנאתי הייתה גדולה. החוויה מיוחדת, שונה מאוד מצפייה במופע מחול באולם רגיל. המופעים מתקיימים בשבת בצהריים בסטודיו המשמש את הלהקה לחזרות. יושבים על כסאות פלסטיק המסודרים ב-4 שורות, קרוב קרוב לרקדנים. כשהרקדן מישיר מבט כלפיך, הוא באמת מביט לך בעיניים. הקהל לא יושב בחושך, התאורה איננה חלק מהמשחק. המחירים נמוכים בהרבה מהמקובל בחוץ, והמקום שודרג וכולל עכשיו קפיטריה חביבה, ויש אנרגיה מיוחדת להופעה שמתקיימת בחלל העבודה של הרקדנים, תחושה שקשה להעביר במילים.

הלהקה מוערכת בעולם כולו, ואת מעמדה רכשה לה בעשרות שנים של עבודה, השקעה, סיבובי הופעות ומחויבות לנושא מצידם של משוגעים לדבר. במסגרת פעילותה הוגדר קיבוץ געתון כ"כפר מחול" וכשאתה רואה בקהל נערות רקדניות צעירות ורקדנים ורקדניות מכל העולם, אתה מבין שמץ מהמושג הזה.

כתושבי האזור, יש שני דברים שאנחנו יכולים לעשות עם זה: ללמוד מהמודל איך בהתמדה של שנים מקימים מפעל תרבותי לתפארת; ופשוט ללכת לאחד המופעים הקרובים וליהנות מחוויה תרבותית יוצאת דופן. עונג שבת.

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן