כלל נהיגה שיכול להציל חיים, ההבדל בין אנס לגנבת ואיך מתבטאת אהבת ג'ודו אמיתית
סליחה, אבל אפתח במטיפנות בענייני נהיגה, עם אזהרה חמורה לכל נהג, בכל גיל ובכל ותק על הכביש: אתם ראשונים ברמזור והאור התחלף לירוק? אל תתחילו לנסוע לפני שתסתכלו שמאלה וימינה, ותוודאו שאף מטורף לא עומד לעבור באור אדום. ואם אתם מבחינים ברכב מתקרב מרחוק, צפו בו כמה שניות עד שתהיו בטוחים שהוא אכן עוצר.
אני כותב את הדברים בעקבות התאונה בצומת פורדיס בתחילת החודש. בתאונה נהרגו שלוש נשים, שתי אחיות ובתה התינוקת של אחת מהן, לאחר שנהג המשאית כמאל זיאד עבר עם רכבו הכבד באור אדום ופגע בהן בעוצמה. ההרוגות הן אנג'ליק נעים, בת 32 במותה; קלואי נעים, בת שנתיים במותה, ואולגה אשקר, בת 38 במותה. בעליהן של שתי האחיות, שהיו אף הם במכונית הפרטית, נפצעו בתאונה.
מובן שהאשמה כולה מוטלת על נהג המשאית העבריין, שפשוט דהר לתוך הצומת ברכב ששוקל עשרות טונות. אבל הכלל הפשוט הזה – ויעידו ילדיי וקרוביי שאני מטיף לו שוב ושוב בתדירות מעצבנת למדיי – היה אולי יכול להציל את שלוש בנות המשפחה שנהרגו.
אם יש לי טענה היא מופנית כלפי משרדי התחבורה לדורותיהם, וגופים נוספים שעוסקים בהסברה בנושא מניעת תאונות.
את הכלל הזה, שלצערי הוא ממש לא טבעי לרוב הנהגים, לא שמעתי מעולם. וזאת למרות שעל פי נתוני משטרת ישראל אי ציות לרמזור היא אחת העבירות המרכזיות לתאונות דרכים. ב-2008, למשל, דיווח אתר Ynet כי על פי נתוני המשטרה עבירה זו היא הגורם הכי משמעותי לתאונות עם נפגעים בשנת 2007. על-פי הנתונים, דיווח האתר, 16% מתאונות הדרכים עם נפגעים בהן בוצעה עבירה לפני התאונה, אירעו מכיוון שאחד הנהגים לא ציית לרמזור אדום.
והתאונות הללו הן קטלניות במיוחד. לא צריך להיות מומחה תנועה כדי להבין שהעבריין שגונב רמזור אדום מגיע במהירות גבוהה מאוד. מראש נסע מהר, אחרת מן הסתם היה עוצר באדום, וכשהבחין ברמזור המתחלף לחץ עוד על דוושת הבנזין, כדי להספיק.
כמה שנים אנחנו שומעים "אם שותים לא נוהגים"? המון. כמה תאונות נגרמו עקב נהיגה תחת השפעת אלכוהול? כמעט שאין סטטיסטיקה משמעותית בעניין. זוכרים את הקמפיין "לא גונבים פסי רכבת"? על זה דווקא שפכו את הכסף של כולנו. התאונות הללו הן עד כדי כך נדירות, שהן אפילו לא מופיעות בסטטיסטיקה.
הסברה בנושא שליחת מסרונים במהלך נהיגה הגיעה בעיכוב של כמה שנים טובות, למרות שגם "סטייה מנתיב" מככבת ברשימת העבירות שגרמו לתאונות עם נפגעים. ב-2007, על פי אותו פרסום ב-Ynet, זו הייתה הסיבה השנייה.
אז שוב, נהגים, אני מתחנן, ותעבירו את זה לכל מי שאתם יכולים: כשאתם עומדים ראשונים בצומת מרומזר והאור מתחלף לירוק, תנו מבט לבדוק שאף עבריין לא מתקרב לצומת במהירות מטורפת ועומד לחצות אותו באדום. אני זוכר לפחות עוד תאונה קטלנית אחת כזו, בה נהרגו זוג הורים מצור יגאל והשאירו שלושה יתומים. במו עיניי ראיתי אין ספור "כמעטים", והקפדתי על הכלל הזה מנעה ממני כמה וכמה מפגשי פח הרסניים.
אז תנו לפושעים האלו לעבור, ולפחות תשמרו על חייכם.
ובמקביל, אכן צריך לטפל באותם פושעים.
עדיף לאנוס
ואם כבר תפסתי מוד מטיפני וכללי, הנה עוד משהו שהטריד אותי לאחרונה. ממש באותו יום בו סירבה ועדת השחרורים לבקשתו של האנס משה קצב לשחרור מוקדם, קיבלה הוועדה את בקשתה של אתי אלון.
אלון מעלה בכספי הבנק למסחר בין השנים 1997 ל-2002, וגנבה 254 מיליון שקלים מכספי הבנק ולקוחותיו. היא הביאה לקריסת הבנק, ועד היום זו הגניבה הגדולה בתולדות המדינה. מעשיה הביאו גם לשגשוגם של ארגוני הפשע, שמרבית הכספים הגיעו בסופו של דבר אליהם. אלון גנבה את הכספים כדי לעזור לאחיה, עופר מקסימוב, לכסות חובות שלו מהימורים בלתי חוקיים, וכך הגיעו סכומי העתק למשפחות הפשע.
אלון נידונה ל-17 שנות מאסר, וכאמור שוחררה לפני מספר שבועות לאחר שישבה בכלא יותר מ-14 שנים.
משה קצב, נשיא המדינה לשעבר, שר בממשלות ישראל, חבר כנסת וראש עיר, הורשע בשורה של עבירות מין שביצע בשלוש נשים שונות: שתי עבירות אונס ומעשה מגונה בכוח בא' ממשרד התיירות; עבירה של הטרדה מינית כלפי ה' מבית הנשיא; ועבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי ל' מבית הנשיא. בנוסף הורשע קצב בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.
קצב נידון לשבע שנות מאסר, אותן החל לרצות ב-7 בדצמבר 2011. חלפו פחות מחמש שנים, וכבר שחרורו עומד על הפרק. לדעת רבים דחיית בקשתו לשחרור מוקדם היא עוול נוראי.
זה רק אני, או שיש עוד מישהו שחושב כי הפער הזה מעוות? איך זה אדם שאנס מקבל עונש קל בהרבה מאישה שגנבה? גם אם ירצה את מלוא עונשו, קצב ישהה בכלא מחצית מהתקופה שריצתה אתי אלון בפועל.
כנראה שעדיף לאנוס פעמיים מאשר לגנוב מיליונים.
מדליה בפרובינציאליות
רבות דובר על האופוריה המוגזמת בסיקור המדליות הישראליות באולימפיאדה. כמות המלל שנשפכה בנושא נופלת רק מזו שהוקדשה למדליות, לזוכים, לבני משפחותיהם ולמשפטים חביבים שאמרו בגיל ארבע. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לציין אנקדוטה קטנה בהקשר הזה.
כחובב ספורט עקבתי גם אני אחרי ניסיונות הישראלים להשיג מדליה. וכך הקפדתי לצפות בשידורי הג'ודו, על אף שאינני בקיא בהלכות ווזארי ויוקו. וכן, שמחתי בניצחונות ובמדליות, וגם אני רציתי להתבשם קצת מההצלחה גם לאחר שהקרב הסתיים.
אחרי שהג'ודוקא אורי ששון זכה במדליה שלו, התרגשו מירי נבו ואריק זאבי עד מאוד. השדרית והפרשן שמחו, פרשנו, הסבירו, ליהגו וצהלו. זאבי אפילו בכה קצת.
על המסך התחיל בינתיים עוד קרב אבל השניים לא הקדישו לו אפילו מילה. עוד קצת פרזות בנוסח "הוא בא נחוש והצליח", "חלום שהתגשם", "זה כל כך מגיע לו" וכדומה. הקרב הזניח שברקע נמשך כבר דקה וחצי, אבל מירי ממשיכה לתרום תובנות: אוי כמה שאנחנו אוהבים את הספורט הזה.
אולי האמירה הזו גרמה לזאבי להתעשת. בואי ניתן כבוד גם לקרב שמתנהל עכשיו, הציע לשדרית. בכל זאת, גמר אולימפי, הקרב על מדליית הזהב בספורט שאנחנו כל כך אוהבים.
שיהיה שקט
שני דברים יש לי לומר למתלוננים הסדרתיים כנגד בני נוער שמרעישים לטעמם. קודם כל, מי שפוגע באיכות החיים כאן, ובצורה חמורה, זה אתם. ולמרות זאת, בסוף תקבלו את מבוקשכם, אני יכול להתחייב על זה. כמו לכולנו, עוד צפויות לכם אלפי שנים של שקט מוחלט.
