מבחינת הגדרה במרחב הקונטרברסלי ניצבת העבודה "אולי מחר" בתת ההכרה הקולקטיבי של הבלתי מושג, עם פזילה לכיוון הצהרה פילוסופית, שלמרבה האירוניה נשארת במישור הדקלרטיבי בלבד, אך מעוגנת היטב במציאות. יכולתה של העבודה למצב מציאות משתנה, בהקשר פוזיטיבי נגטיבי כאחד, מקשרת את היצירה להילה ספיריטואלית, המסתופפת בינה לבין עבודות אחרות באותו קונספט.
חוסר הקוהרנטיות, בד בבד עם הפלקסביליות הבלתי מושגת, משדר שבריריות קלה, שבאופן פרדוקסלי יוצרת תחושה של חוסן – הבטחה לעתיד ורוד יותר, ראוי ומקובל, ויחד עם זאת בלתי מושג. הקונספט הצר מול הקונספט הרחב, ניצבים היטב במקומם רק לכאורה. למעשה הם יכולים להיעלם אל תוך האין בכל רגע, ופוזיציה זו של סטביליות יכולה להפוך עורה כהרף, ולהותיר אחריה ואקום ענק, בבחינת הייתה כלא הייתה.
הפזילה אל העתיד מעמידה כל דבר בחוסר ודאות, עד כדי ערעור על עצם הווייתו של כל הריאליזם הסובב אותנו, ומקצינה את המצב עד כדי העמדת העתיד עצמו בסכנה, בבחינת הזמן עצמו יכול להסתיים כל רגע. מאידך ניתן לומר כי המחר הוא ודאי, שכן הטלת הספק – האולי – מתייחסת למשהו אחר. למה? כרגע אין פתרונים. אולי מחר יהיו.
העמדת הטקסט במרכזה של היצירה מפצלת את המרחב לשתי קונספציות קוהרנטיות, החיות במרחב במקביל, מתנגשות זו בזו, רוצות – אך אינן יכולות – להתערבב זו בזו. כל מציאות שהיא יכולה להתקיים בכל אחת משתי הקונספציות בו זמנית, וסתירה פנימית זו מתיישבת רק כאשר המערכת מגיעה לאיזון ויזואלי ופנימי, ומתגברת על הפרדוקס הטמון בעצם הגדרת הסיטואציה הן על ידי הקונספציה והן על ידי המתבונן עצמו.
השימוש המושכל בדואליות זו מרחיק את המתבונן למחוזות רחוקים ואל עיסוק בשאלות קיומיות כמו מיקום במרחב, פנטזיה מול מציאות, תיחום סיטואציות בחלל ובזמן, וערעור על עצם קיומו של כל הסובב אותנו – חומר, רעיון וזמן.
מה רצה האמן לומר? שימוש בצמד מילים כמעט יומיומי מקבל בעבודה משמעות פילוסופית קיומית עמוקה, אך גם מקומו של הסרקאזם לא נעדר. ברובד המיידי, יש כאן ציניות חדה על עצם הווייתנו, שיכולה להתמצות בצמד מילים פשוטות וזולות. ברבדים העמוקים יותר נוגעת העבודה בשאלות פילוסופיות נצחיות. העבודה, כמו הפילוסופיה לכל דורותיה, מטילה ספק בכל – בעצמנו, בהוויתנו, בכוונותינו, בזמן, בכל מה שיש ואין לנו ואפילו בעבודה עצמה.
***
הטקסט הזה נולד ממשימה שקיבלה מיכל במהלך לימודיה במדרשה לאמנות: ליצור עבודה פלסטית שבמרכזה טקסט.
הימים ימי פריחת המקומונים והפרינט בכלל, והכתיבה על אמנות פלסטית פופולרית מתמיד.
חוץ ממדורי אמנות במקומונים, יוצא לאור מגזין סטודיו (1989-2007) שהוקדש כולו לאמנות פלסטית.
קראנו לעבודה "אולי מחר", והרעיון הוא שהטקסט הזה (שבזמנו נכתב בצורה ספירלית על משטח, ואולי אפילו נמצא איפשהו) מהווה בעת ובעונה אחת את העבודה, את הביקורת על אותה עבודה עצמה, וגם ביקורת על איך שכתבו אז על אמנות. המורה של מיכל דווקא הבינה.
