עוד על חירות מדינית וחירות רוחנית

"משה ולוחות הברית", ציור של רמברנדט, 1659
"משה ולוחות הברית", ציור של רמברנדט, 1659

נקדם בברכה את חודש סיון, סופו של האביב. הקיץ מתדפק בדלת, הימים מתארכים ומתחממים, סופם של ימי ספירת העומר. ספירה זו החלה בלילו השני של חג הפסח, ט"ז בניסן, ומונים בה שבעה שבועות, עד ליום החמישים הוא חג השבועות. לספירת העומר משמעות חקלאית. זו בדיוק העונה שבה מבשילה התבואה ויש לקצור אותה. רבי אהרון הלוי מברצלונה, שלו מיוחס חיבור "ספר החינוך", מביא הנמקה רעיונית לספירת העומר: חג הפסח מסמל את החירות המדינית של עם ישראל. חירות זו הייתה רק אמצעי למטרה אחרת, עליונה, אליה הגיע העם שבעה שבועות לאחר שיצא ממצרים, בקבלו את התורה במעמד הר סיני: החירות הרוחנית. למטרה זו שאף, ובהתגשמותה בחג השבועות היה משום ציון דרך כביר להתהוות ישראל כעם.

על פי רעיון זה מעמיקים ומרחיבים חכמי ישראל את מוסר ההשכל שבספירת העומר, וממילא מעניקים סיבה נוספת לשאלה, בה אנו עוסקים. רבים שואלים, וכי מדוע המתין ה' שבעה שבועות כדי להעניק לבניו את התורה? מדוע לא עשה זאת מיד עם צאתם ממצרים? הסיבה העיקרית היא רצונו שהעם יהיה מוכן למאורע זה מבחינה נפשית ורוחנית. הכנה זו חייבה היטהרות מטומאת מצרים ומהשפעת תרבותם. חז"ל קבעו כי בני ישראל היו שקועים במ"ט (49) שערי טומאה של מצרים, ולכן נקבעו מ"ט (49) ימים עד לחג השבועות. בפרק זמן זה תהא שהות מספקת לכל אחד מישראל לזכך את גופו ואת נשמתו מהטומאה בה היה שרוי. בכל יום מ-מ"ט הימים היה "משתחרר" מ"שער" טומאה אחד – עד ליום החמישים, חג השבועות, חג מתן תורה.

לפני קבלת התורה בחג השבועות צריכים מקבליה להכשיר עצמם מבחינת "ניקיון" יחסיהם עם הזולת, שינוי אורח חייהם ומידותיהם. תלמידי רבי עקיבא לא החשיבו נתונים יסודיים אלה ולא היו ראויים לקבל תורה במצבם. מותם, דווקא בימים שבין פסח לשבועות, מלמד אותנו שימים אלה אמורים להיות ימי הכנה נפשית למתן תורה ולתיקון מערכת היחסים עם סביבתנו. "אם אין דרך ארץ אין תורה", נאמר בפרקי אבות. דברים אלו משמעותיים ונכונים גם כיום, במיוחד היום!

השבוע, ציינו מועד נוסף, יום שחרור ירושלים, החל בכ"ז באייר ומציין את שחרורה ואיחודה של העיר העתיקה בכ"ח באייר תשכ"ז, יוני 1967 במהלך מלחמת ששת הימים. אסיים בשירם של נעמי שמר ומאיר אריאל "ירושלים של ברזל", ובתפילה לשלום.

 

קריאה נעימה וחג שבועות שמח.

 

ירושלים של ברזל / נעמי שמר מאיר אריאל

 

במחשכיך ירושלים 
מצאנו לב אוהב 
עת באנו להרחיב גבוליך 
ולמגר אויב 

מקול מרגמותיו רווינו 
ושחר קם פתאום –

הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא 
וכבר היה אדום 

ירושלים של ברזל 
ושל עופרת ושל שחור 
הלא לחומותייך 
קראנו דרור 

הגדוד, רגום, פרץ קדימה,
דם ועשן כולו 
ובאו אמא אחר אמא 
בקהל השכולות 

נושך שפתיו ולא בלי יגע,
הוסיף הגדוד ללחום 
עד שסוף סוף הוחלף הדגל 
מעל בית הנכות 

ירושלים של ברזל…

 

נפוצו כל גדודי המלך,
צלף – נדם צריחו

עכשיו אפשר אל ים המלח

בדרך יריחו

 

עכשיו אפשר אל הר הבית
וכותל מערב

הנה הנך באור ערביים,
כמעט כולך זהב

 

ירושלים של זהב

ושל עופרת וחלום –

לעד בין חומותיך

ישכון שלום

דילוג לתוכן