בעוד 10 שנים יש סיכוי לא רע שאהיה סבא, עדיין אצטרך לעמול קשות כדי להתפרנס ולהבטיח את הזדקנותי ברווחה, כפר ורדים עדיין יסבול ממחסור במבני ציבור ומכבי תל אביב עדיין תהיה אלופה בכדורסל.
אני מודה, החזון שלי לעתיד לא משהו. בטח שאין לי איזה אסטרטגיה מוצלחת ויוצאת דופן לתכנונו, ובינינו, גם הטקטיקה לא משהו. מדיניות של "נעבור את הגשר כשנגיע אליו" היא מבחינתי מופת של תכנון נכון לעתיד.
רק שמהמנהיגים שלי אני מצפה לקצת יותר. ולתחושתי, איש מהם לא חושב לטווח הרחוק, אף אחד לא פורש חזון מרחיק ראות וגם מה שהם עושים ומה שהם מבקשים לעשות נובע מאינספור סיבות ושיקולים, אבל חף מאלמנטים של ראיית פני העתיד.
האם בעוד 10 שנים ישראל עדיין תהיה מדינה כובשת? האם עדיין נחיה פה במציאות של טילים שנורים על אוכלוסייה אזרחית? אם נחסל את החמאס, מי יעלה במקומו? כמה זמן עוד נהנה מתמיכתה של ארצות הברית? מי יהיו המדינות החזקות שייכנסו לעזה ולרמאללה אם ייראו שם ניצנים של פיתוח כלכלי? איך תראה מערכת החינוך בישראל בעוד 10 שנים? מה יהיה מפלס השינאה של הצעירים שמתחנכים היום על ברכי הפייסבוק, ליברמן, נפתלי בנט ומירי רגב?
אני יודע שיש תוכניות ותחזיות והערכות ועוד שמות יפים. אני לא מרגיש שמישהו מהפוליטיקאים באמת מונע משיקולים של יצירת עתיד טוב יותר.
בנימין זאב הרצל חזה את מדינת ישראל יותר מ-50 שנה לפני שהוקמה. דוד בן גוריון דיבר על הפרחת השממה, אישר את הקמת הכור בדימונה, ועוד במהלך הקרבות ב-48' הביע חשש שמא יהפכו הערבים "לחוטבי העצים ושואבי המים" עבור תושביה היהודים של ישראל. מנחם בגין ויתר על רבים מעקרונותיו כדי לכונן הסכם שלום עם מצרים, ויזם את פרויקט שיקום השכונות. יצחק רבין הלך נחוש אליי הסכם למרות טרור שהשתולל מתוך מחשבה על העתיד ושילם על כך בחייו. אהוד ברק לפחות ניסה להגיע להסכם שכזה.
כולם עשו גם טעויות. אבל גם הטעויות נבעו מתוך ניסיון לקדם את פני העתיד. הרצל תמך בתוכנית אוגנדה, בן גוריון אחראי לפטור משירות צבאי המוענק לבחורי ישיבה ולמדיניות ה"סטטוס קוו"; בגין יצא למלחמת לבנון מתוך אמונה ש"ותשקוט הארץ 40 שנה"; ואילו ניסיונותיהם של רבין ושל ברק לא הגיעו לכלל מימוש ולעולם לא נדע אם חזונם היה מוטעה.
כשביבי מדבר על העתיד, הוא מדבר על אולטימטום של 48 שעות, שקט תמורת שקט, חיסול תשתיות הטרור וכיוצא באלו. לא זוכר אותו מתבטא לגבי עתיד רחוק יותר משנת תקציב אחת, מקסימום שתיים.
כשהוא מתייחס לעבר, אגב, הוא בהחלט מסוגל ללכת 3,000 שנה אחורה.
ההוא מהתור בסופר
"אלו שרצחו את הנערים הם חיות אדם"; "החמאס צריך לחטוף חזק והוא יחטוף"; "נקמת ילד קטן לא ברא השטן". אמירות כאלו, כולל הציטוט התלוש משירו של ביאליק, אתה שומע בדרך כלל בתור לקופאית בסופר, בחדרי המתנה, בשוק, באיצטדיון הכדורגל, בשיחות סלון או בקשקושי פינת קפה במקום העבודה.
במציאות שלנו, שלושת הציטוטים הללו נאמרו בחודש האחרון מפי מנהיג המדינה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. מסתבר שהוא לוקה לא רק בהתעלמות ממה שצופן העתיד. האיש, שנחשב לאשף מילים, כוכב תקשורת ורטוריקן בחסד, מתבטא כאחרון אוהדי הכדורגל, כבאסטונר בשוק, כאחד מתוך ההמונים, פרט חסר ייחוד בתוך העדר. בלי שמץ של שאר רוח, מחשבה מקורית או ניסיון להישמע כמנהיג.
מיותר לציין, שכאשר דבריו צריכים להישמע ברמה, כמו לאחר הרצח של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, קולו בושש, הוא כבר לא שש אלי מיקרופונים, וכשהוא כבר נאלץ לומר משהו יוצאת לו אמירה רפה שמתפוגגת בחלל כאילו לא נאמרה מעולם.
נקמת ילד קטן
לא רק נתניהו. רבים השתמשו בביטוי "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן".
לטובת כולנו, לא יהיה זה מיותר להביא את השורות הרלוונטיות מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק "על השחיטה":
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן
הנרטיב הפלסטיני
לפי הפרשנים, תושבי עזה כבר לא כל כך תומכים בחמאס.
הדימוי שיש לנו על עזה כל כך חזק, שלפעמים אני שואל אם מעבר לרצונם להשמיד את ישראל, הנרטיב של תושבי עזה כולל גם ערכים כמו שגשוג, חיי תרבות עשירים, חינוך ראוי ועתיד טוב לילדים, התפתחות אישית, הגשמה וכיוצא באלו.
אני יודע שבקרב הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון התשובה היא כן. אני רוצה להאמין שגם בעזה מתקיים שיח משמעותי על איכות חיים.
אבל אני חושש שההנהגה שלהם לא מאפשרת את השיח הזה. שהמנהיגים שלהם עוד יותר קצרי ראות וחזון משלנו. שהנרטיב בעזה בכלל לא כולל כמיהה לעתיד שליו ופורה, לחיים של שקט ואולי של שלום.
אני חרד ששני העמים מצויים בתהליך של העמקת השינאה וליבוי יצר הנקם והכיבוש, ולשני העמים לא קם מנהיג שיבלום את התהליך.
אותו כאב?
כאבם של תושבי עזה שביתם נהרס הוא אותו כאב כשל תושב שדרות שנפגע באופן דומה.
כאבה של אם עזתית שילדה נהרג בהפצצה של חיל אוויר הוא אותו כאב כשל אם עברייה שבנה נחטף ונרצח.
ומה לגבי הכאב שלי? האם בראותי פצוע בעזה אני מזדהה וכואב באותה מידה בה אני כואב את כאבו של פצוע ישראלי, הגם שאין לי שום הכרות איתו?
התשובה הכנה היא לא. זה אכן כואב, אבל פחות. אני קצת מתבייש בזה, אבל כדרכן של רוב הבריות יש בי מידה שונה של הזדהות עם כאבם של אחרים. ככל שהנפגע קרוב יותר אליי, כך יכאב לי יותר.
יהודים ישראלים שמצליחים להזדהות עם כאבם של הפלסטינים עד הסוף, הם נשגבים בעיניי. גדעון לוי, למשל, ראוי להערכה על המוסר הגבוה ואומץ ליבו העיתונאי. אינני מסכים לדברים שכתב בגנות טייסי חיל האוויר (במאמרו "הרעים לטיס" שפורסם ב"הארץ"). למרות נטיותי השמאלניות אני חושב שאין ברירה אלא לצאת למבצע, ואינני מצליח לחשוב על שום דרך מעשית אחרת להתמודד עם המצב. השתלחותו של לוי בטייסי חיל האוויר לא מוצדקת בעיניי, ולעיתים אף מתלהמת וארסית.
אבל אני מודה לו על שכתב את הדברים. מודה לו, כי למרות הבוטות של דבריו, לוי הציב רף מוסרי גבוה לכולנו. רף שלמרבה הצער לא ניתן לעמוד בו במזרח התיכון, אבל רף שחשוב כי יוצב, ובמקום תגובת העליהום האוטומטית – יעורר גם מחשבה שנייה. והטייסים? בניגוד ללוי, אני סבור שהם עדיין טובים. מספיק טובים כדי להתגבר גם על מילותיו של לוי.
אפרופו מחשבה שנייה והפצצות. אחמד טיבי טען באחד מהפאנלים האינסופיים בטלוויזיה כי "ישראל מבדילה בין דם לדם". הוא טען כי גם אם יש מבוקש בבניין מגורים, הפצצתו היא מעשה נבלה, ואפילו רצח אם יש שם אזרחים. "מה זה 'מסתתרים מאחורי אוכלוסייה אזרחית'?", שאל. "לפעיל של חמאס אסור להיות עם המשפחה בביתו?". ובהמשך שאל בהתרסה: "נניח שאחד מאותם מבוקשים היה נכנס לבית בישראל ומחזיק שני בני ערובה. הייתם מפציצים את הבית הזה?".
המנחה והמשתתפים האחרים בפאנל (בעוונותי כבר אינני זוכר מי היו) התקוממו כמובן נגד ההתבטאויות. בעיני זו התחסדות. וגם במקרה הזה, במקום להתנפל על טיבי ולסתור אותו, ראוי יותר להשתמש בדבריו כמראה, להשתמש בהם כדי לראות את המציאות בצורה רחבה יותר. ישראל אולי אינה יכולה לפעול אחרת, אבל היא בהחלט מבדילה בין דם לדם. צה"ל הוא אולי כן צבא מוסרי, אבל למוסר הזה יש גבולות. וגם אצל המדינה, ממש כמו אצלי, כאשר מדובר בנפגעים רחוקים יותר, הכאב איננו אותו כאב.
שם המבצע
למבצע הנוכחי (אולי מחמת הבושה, כבר לא קוראים לזה "סבב") קוראים "צוק איתן". לבני החייל קוראים איתן. אם תהיה פעולה קרקעית (כששורות אלו נכתבות האפשרות עדיין קיימת) יש סיכוי שהוא יהיה בין הלוחמים. לזהות השמות אין שום משמעות בעיניי למעט הקוריוז. מסיבות כלליות ואנוכיות כאחד, אני מקווה שאיתן שלי לא יהיה חלק ממבצע צוק איתן.
