אופטימיות עם בסיס מדעי

על ספר שקובע בחתרנות כי האדם הוא יצור טוב מיסודו * על חיים שלמים במשאית * ועוד משהו על הטעות הגדולה של השמאל

סיימתי לקרוא את הספר "המין האנושי – היסטוריה של תקווה" שכתב ההיסטוריון ההולנדי רוטחר ברחמן (הוצאת "פן הוצאה לאור", "ידיעות אחרונות", "ספרי חמד"). הספר הזה הוא לא סתם ספר טוב, מרחיב אופקים ומאתגר מחשבתית – הוא מגיע בתזמון מיוחד, שהופך אותו לספר הנכון ברגע הנכון.

לאורך 420 עמודים (ועוד 90 של הערות ומראי מקום) מוכיח ברחמן כי האדם הוא מין שוחר טוב, חברותי, משתף פעולה, משגשג בעת משבר, אלטרואיסט לעתים קרובות, וכי "יצר האדם טוב מנעוריו".

התגובה האינסטינקטיבית שלי בתחילת הקריאה הייתה נאיבית: מה חדש פה? כמעט כל מי שאני מכיר הם אנשים חביבים, מסבירי פנים, מוכנים לעזור גם לאדם זר, ובאופן כללי אנשים טובים. אבל אז ברחמן מטיח בי את הנאציזם, המלחמות האנושיות לאורך ההיסטוריה, השחיתות השלטונית, התורות הפילוסופיות של הובס וממשיכי דרכו, התאוריות הכלכליות שמניחות כי האדם מונע מאינטרס אישי, את הצלחת הקפיטליזם מול כישלון הקומוניזם, את השחיתות השלטונית חובקת העולם, ניסיונות חברתיים ידועים ואירועים מפורסמים בהם התבררה היכולת האנושית להתעלם מסבלם של אחרים, ואף להתעלל בזולת ולענות בני אדם אם רק נוצרות הנסיבות המתאימות, את האכזריות האנושית כלפי אדם וחיה לאורך הדורות – ואני מבין: הטענה הזו היא אכן מהפכנית וחתרנית, ממש כפי שנטען בכריכה האחורית.

לאורך הספר מסתמך ברחמן על מחקרים ואירועים שונים, בוחן אותם בראייה חדשה ומביא מחקרים חדשים ועדכניים יותר כדי להוכיח את תפיסותיו. לעתים קרובות הוא מתאר איך עורכי המחקר המקורי חזרו בהם ממסקנותיהם, ואף חוזר לאירועים איומים ונוראים ומצליח להסביר גם אותם מתוך תפיסת העולם של האדם הטוב ביסודו.

הספר כתוב כמדע פופולרי, בשפה קומוניקטיבית וקולחת. לעיתים נוטה הכתיבה לפשטנות יתר, אך הספר מרתק לכל אורכו ומזכיר לעתים את כתיבתו של יובל נח הררי, שאף מוזכר בספר. הביסוס לטענות הוא תמיד עובדות בדוקות לצד מחקרים מדעיים מהתחום הסוציולוגי והפסיכולוגי. זהו אוסף מרשים של סיפורים היסטוריים, סיפורי מחקרים וניסויים חברתיים, יוזמות מעניינות במקומות שונים בעולם וטיעונים רהוטים וכבדי משקל, שכולם מראים שבעצם, אנחנו הרבה יותר טובים ממה שנדמה לנו.
אני בטוח שמדענים ופילוסופים יכולים להתווכח עם המסקנות של ברחמן. אבל הספר הזה מומלץ לקריאה לא רק כספר מרתק. אנחנו חווים כיום תקופה קשה. הכלכלה מרוסקת, אנשים חולים, השלטון מסואב ומושחת כאן ובמקומות רבים בעולם. בישראל אנו עדים גם לפילוג ושיסוי שמקצינים מיום ליום, וחדשות לבקרים אנחנו נתקלים באלימות בוטה – מילולית ופיזית. כל אלו עלולים לגרום לנו לאבד אמון בבני האדם.

הספר הזה, מעבר להיותו מרחיב דעת ומאתגר מחשבתית, נוסך אמון מחודש במין האנושי ועשוי להפיח בנו רוח אופטימית חדשה. והוא עושה את זה על בסיס עובדתי מדעי, ומצליח להעביר מסר כמעט מבלי להטיף מוסר. רק בסיום הספר מרשה לעצמו המחבר פרק סיום קצר שנקרא: "עשרה חוקים לחיות על פיהם". גם הם מבוססי עובדות ומחקרים, מנומקים ומורכבים. החוק הראשון, למשל, אומר: במקרה של ספק, הנח את הטוב ביותר. אסתפק בכך, ואניח את הטוב ביותר: שכל קוראי הטור יקראו את הספר וימליצו עליו לחבריהם.

חלום על גלגלים

זוג חברים שלנו, ורד ואייל, עברו לחיות במשאית, מבחירה. הם המירו חיי נוחות בורגניים של דירה מרווחת ונוחה בקראוון בורגני לא פחות, שאמנם יש בו הכל אך סודו בצמצום וכוחו בניצול מושכל של כל מילימטר. החיים הזוגיים כולם מסתדרים להם ביעילות אין קץ בחלקה האחורי של משאית, משהו כמו 20 מ"ר. מצד שני יש להם מרחבי אינסוף, הבית והם כל הזמן בתנועה, ובכל בוקר הם מתעוררים לנוף אחר.

השבוע הגיעו לצפון, וקפצנו להתארח לארוחת שישי. אחרי הבעת ההתפעלות המתבקשת והאמיתית, הבעתי דעתי בטקט אופייני: גם אני הייתי יכול לחיות ככה, סחתי, אולי יומיים שלושה, מקסימום שבוע. חשבתי שזו תגובה אופיינית, אבל ורד תיקנה אותי: לפחות אתה לא כמו כל אלה שמספרים לנו שאנחנו חיים את החלום, ואיך חיים כאלה הם הפנטזיה האמיתית שלהם.

ורד היא כזו שכשיש לה חלום, היא כמעט מיד מעבירה אותו לפסים פרקטיים. במקרה של החיים בקראוון, הפרקטיקה כללה מכירת דירה, קניית משאית, תכנון מדוקדק וביצוע של אינספור עבודות הכנה עד שהחלק האחורי הוסב לדירה חמה, יעילה ופונקציונלית. היא דאגה אפילו למדף לפסלים וחפצי נוי, שצריך לארוז ולאבטח לפני כל נסיעה. היה גם את העניין הזה של להוציא רישיון נהיגה על משאית. וככל שהעולם שלנו נאור ומתקדם, המראה של גברת מתוקתקת באמצע שנות החמישים יושבת מאחורי הגה של משאית "למד" עורר תשומת לב. באחד המקרים הולך רגל נתקע מולה בפה פעור באמצע מעבר חצייה, ושכח להמשיך בדרכו למדרכה שממול עד שהצפירות הרמות החזירו אותו למציאות.

מעבר לפיקנטריה, לאקזוטיקה ולבילוי המהנה עם חברים, ההצצה הרגעית לחיים שכאלה גורמת למחשבה. כשאני חוזר לכפר ורדים לבית המרווח בו אנו מתגוררים, מסתכל על כל מה שצברנו (ואנחנו רחוקים מלהיות אנשים אמידים), קשה להשתחרר מהשאלה מה אנחנו צריכים את כל זה. אני חושב שמצאתי כמה תשובות, חלקן אפילו עמוקות יותר מהצורך שלי בליגת אלופות כשהיא מעדיפה בינג' בנטפליקס, או מחיבתי הבלתי מוסברת לשירותים מרווחים. אבל השאלה, מה לעשות, עדיין תלויה שם.

 

ובעניין המגה פרויקטים

הטור האחרון שלי קיבל יותר תגובות מהרגיל. זה אומר שחמישה או שישה אנשים הגיבו ממש ביוזמתם, בנוסף למעגל הקרוב יותר של אנשים שאני מכריח לקרוא את הטור ולהגיב אליו. גם שני חברים בעלי דעות ימניות פרגנו, כנראה כי כתבתי שצריך ללמוד מהאסטרטגיה של הימין, שבאמצעות יוזמות ענק (הזכרתי את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ואת הקמת המכינות הקדם צבאיות) הצליחו להנחיל את האידיאולוגיה שלהם בקרב רבים, להפוך לכוח פוליטי משמעותי ולתפוס עמדות אסטרטגיות בצה"ל, הצבא הכי עאלק א-פוליטי בעולם.

חלק מחבריי השמאלנים התקוממו לנוכח הטור, ואני מנצל במה זו כדי להשיב לכולם יחד: אני לגמרי חושב שההפגנות חשובות ונחוצות. גם מכוני המחקר, תנועות לזכויות אזרח או תיקון עוולות שנעשות כלפי הפלשתינאים ואפילו מאמרים בעיתון חשובים. אפילו מאוד חשובים. אבל כל אלה הם טקטיקה.

בשביל לחולל מהפך תודעתי אמיתי נחוצה אסטרטגיה. כמו מפעל העלייה, הפלמ"ח, ההסתדרות, התנועה הקיבוצית וכל אותם מגה-פרויקטים שאפיינו את השמאל בעבר, ולתפיסתי היו אחראים לשלטונו ב-30 שנותיה הראשונות של המדינה.

אלא שאז השמאל חדל, הימין גילה את השיטה, והשמאל משקיע את משאביו בתנועות הסברה, מכוני מחקר וארגונים לעומתיים. כולם חשובים, רובם עושים עבודה מעולה, כמעט אף אחד מהם לא נוגע בחיים של תושבי ישראל.

והבעיה אגב, איננה כסף. עובדה שיש פרויקטים אחרים ונמצאים להם המשאבים. מוכרחים לגייס משאבים גם לפרויקטים שיקיפו מאות אלפי אנשים. בלי יוזמות שכאלו, לא ניתן יהיה להביא את התפיסות הליברליות והשוויוניות למעמד לפחות שווה לתפיסה השמרנית דתית בחברה הישראלית.

דילוג לתוכן